אני לא יודעת, אין לי מושג | בדרך אליי פרק 13

אנחנו אוהבים לדעת.
מה קורה בעולם, מה תהיה התחזית מחר, מה הפרשן הזה אומר בחדשות, מה טראמפ עשה עכשיו, קונספירציות, סתם רכילות, עובדות רפואיות, סטטיסטיקות,
אנחנו אוהבים לדעת.
זה נותן לנו תחושת שליטה, כאילו יש לנו איזו אחיזה במציאות. פתאום הדבר הכל כך מופשט וגדול הזה, החיים, הופכים להיות משהו שאני מבינה, שנכנס לי לכיס. משהו שהמוח שלי יכול להכניס לתבניות של שחור לבן, אסור מותר, עבר עתיד, חבר אויב. הכל ברור, אין אזורים אפורים.
אנחנו נעשה הרבה , כדי לא להכניס את עצמנו למצבים של חוסר ידיעה. ואני לא מדברת על חוסר ידיעה חמוד של עשו לי מסיבת הפתעה ולא ידעתי (ויש אנשים שלא יכולים לשאת גם את זה). אני מדברת על חוסר ידיעה יותר מהותי, קיומי, של דברים ברומו של עולם.
מתי דברים יקרו, מה יהיה העמוד הבא בספר של חיי, איך תיראה ישועה מסוימת, האם העניין הזה יסתדר ואיך, האם הפחדים שלי יתגלו כדמיונות או שיש בהם ממש ?
האם אי פעם יהיה שלום ביני לבין האדם הזה, ביני לביני, האם הילד הזה יתאזן, האם יהיה כסף ואיך הוא יגיע. הבנתם. כל אחד והמקומות בהם הוא צריך לדעת.

כשבאתי לפה, לא ידעתי כלום.
לא ידעתי איפה אני אגור,
לא ידעתי כמה זמן אני אהיה כאן,
לא ידעתי איך היומיום שלי ייראה.
לא ידעתי אם אני אכיר אנשים שיהיה לי איתם חיבור .
לא ידעתי אם אני אצליח לעשות מה שבאתי לעשות.

ודיי התאהבתי בזה למעשה.
בלא לדעת.
אחת התשובות האהובות עליי בחודשים האחרונים נהייתה, "אני לא יודעת. אין לי מושג".

מתי את חוזרת?
לא יודעת .
מה את עושה שם כל היום?
לא יודעת .
מה תעשי עם הגעגוע?
לא יודעת .

זה לא היה ממקום מתחמק או מהרצון להשאיר את החיים שלי לעצמי, למרות שכן היה שם רצון להגן על עצמי קצת. זה באמת כי לא ידעתי. ויש בזה משהו מאוד מטריד, המוח מתמרד למול זה.
ברגע שיש ריק דברים אחרים מתחילים להיכנס שם בעל כורחנו. מחשבות, דמיונות, סרטים קודמים שכבר התנגנו לנו שם. כי מה זה את לא יודעת? את אמורה לדעת. איך אפשר לחיות ככה?
אפשר.
אפשר לחיות רגעים.
ברגע הזה אני שותה קפה.
ברגע הבא אני מתפללת מנחה.
ברגע שאחריו, אני מסתכלת על ילד שרץ אחרי יונים בגינה.

רגעים. חלקים קטנטנים של פאזל, שמצטרפים לכדי תמונה גדולה יותר, שאני עוד לא ממש רואה אבל כבר מסוגלת להרגיש. אולי יש לי שם כבר מסגרת, את הקצוות של התמונה. לאט לאט זה הולך ונהיה יותר ברור, יותר אהוב, יותר שלי.

לאחרונה, זה נהיה קשה יותר.
כנראה שעליתי כיתה,
כי הקרקע שוב רועדת קצת מתחת לרגליים.
החלטות שצריך לקבל, מצבים שכבר התקבעו, עובדות שכבר ידעתי, הרגלים שכבר יש, סדר יום, פתאום הכל בסימן שאלה.
ושוב, עד מתי? ואולי כבר לא? ומה יהיה אם? ואיך אני אצליח? שוב התדר נע מאהבה לפחד.
ויש פעמים שהמוח שלי כ"כ רועש שאני לא מצליחה לא לחשוב. כאילו הוא נכנס לאיזה עודף פעילות ופשוט מחשב תרחישים ב180 קמ"ש. ואני רק רוצה לישון. לשים את הדעת שלי בצד ולהיות מסוגלת להגיד שוב, בשלווה,
"אני לא יודעת, אין לי מושג".

אבל מה שאני כן יודעת
זה שהכל אפשרי.
והשם אוהב אותי ואת המחשבות המבולבלות שלי. והוא לא רוצה שאני אתמסר אליהן. לאף אחת מהן. לא למחשבות המפחידות וגם לא למחשבות השמחות. כי כולן פנטזיה. כולן מוציאות אותי מהרגע הזה.
וברגע הזה אני בספה בסלון בדירה בלונדון, יום הופך ללילה, ואני כותבת את הטור הזה.
ומה יהיה ברגע הבא?
אני לא יודעת,
אבל אני סקרנית לגלות.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

בדרך אליי: יומן מסע מרתק בהמשכים, המתרחש ממש ברגעים אלו | מאת נעמה חי | פרק 1 'בדרך אליי' יומן המסע של נעמה חי | אפשר לגדול מזה – פרק 2 אחרי חודש מחוץ לבית | בדרך אליי – פרק 3 חנוכיה, אנגליה קרה ושוקו חם | בדרך אליי פרק 4 מי סופר: מימוש היעוד שלנו – מול הזמן שעובר | פרק 7