21.1.25
יש לי מערכת יחסים מורכבת עם זמן.
פעם, כמו לכולם, לא היה לי מספיק ממנו, ואז מצאתי את עצמי אומרת משפטים כמו:
אין לי זמן.
אני חייבת לרוץ .
זה כזה בזבוז זמן.
אני ממהרת.
אני צריכה לתקתק את זה שניה ואז.
בין אם הם נכונים ובין אם לא, הרבה פעמים כשאמרתי אותם הרגשתי חשובה. הרגשתי נורמלית. הרגשתי חלק מהמירוץ, מהמערכת, מהמשחק.
גם אני רצה, גם לי יש חיים חשובים ועמוסים ואין לי זמן לכלום (כי משום מה זו נהייתה האינדיקציה שלנו? בן אדם שאין לו זמן לנשום הוא כנראה בן אדם סופר חשוב והחיים שלו משמעותיים יותר?)
וכשלא היה לי מספיק מה לעשות, גם אם הגוף שלי היה בנוח עם ההפוגה, הראש שלי התנגד. תמצאי מה לעשות, תלמדי משהו, תעבדי במשהו, תסדרי את הארון, תכניסי מכונה, לכי להליכה. כל דבר. שורה תחתונה, תהיי עסוקה.
בשידוכים, זה היה המסר הכפול (אחד מני רבים) ששידרו אליי.
אל תשבי ותחכי, אל תיראי נואשת, תבני את החיים שלך בצורה עצמאית לחלוטין, כאילו את נשואה. בעצם אין כ"כ הבדל (באמת?) תנצלי את הזמן, תיראי עסוקה, זה מרשים.
ומהצד השני-
אל תהיי קרייריסטית, אל תעבדי בעבודה תובענית שדורשת ממך מלא השקעה גם בבית, אל תיראי קשוחה ובלתי נגישה, שיש לך חיים כ"כ מלאים שהוא ירגיש שאין לו מקום להיכנס אליו. תיראי פנויה. זה מקסים.
במשך שנים הייתי מקרה קלאסי של תפסת מרובה לא תפסת. ואם זה לא היה ממש מתיש ומתסכל, זה היה קומי לחלוטין. לראות אותי מהצד מנסה להיות שני דברים שלעולם לא ישתלבו יחד, להיראות מלאת עיסוקים אבל לא בלתי נגישה, עסוקה אבל לא מדי, מאושרת אבל לא מדי, רגועה אבל לא מדי.
נכשלתי, אגב. בסוף הייתי לא זה ולא זה. הייתי פשוט אבודה.
זמן הוא דבר כל כך לא מובן.
איך רגע אחד מרגיש כמו נצח, ורגע אחר עובר בלי שנרגיש?
ההכנות לחופשה נמשכות בלי סוף, ואז סוף סוף טסים ופתאום בשניה, רק מצמצמת, וכבר זמן לחזור הביתה. לאן הלכו לי הימים?
כשמחכים למשהו, זמן מקבל משמעויות שונות.
זמן יכול לסמל תקווה; עוד שניה הכל יכול להשתנות, הרי הגאולה קורית ברגע. העתיד מלא אפשרויות.
זמן יכול לסמל ייאוש; אני לא יכולה לשאת עוד יום אחד כזה. למה זה מרגיש כאילו אני בשידוכים כל החיים? (אגב, יש לי תאוריה ששידוכים עובדים כמו שנות כלב, ששנה אחת זה בעצם 7 שנים. זה מסביר הרבה.)
זמן יכול לסמל פחד; מתי זה יקרה ? אם רק היה לי דד ליין יכולתי להיות רגועה. ומה יהיה אם?
זמן יכול לסמל כעס; אני לא מאמינה שאני מבזבזת כ"כ הרבה זמן בשלב ביניים המיותר הזה, את כל השנים האלה על בתי קפה ולובי של בתי מלון ושיחות סתמיות, כשיש לי חברות ששולחות ילדים לבית ספר. (תדמיינו מלא סימני קריאה להדגיש את הכעס ,אוקיי ?)
אירועים מסוימים בזמן, נקודות שחוזרות כל שנה, מעוררים בנו רגשות שונים תלוי איפה אנחנו עכשיו על ציר הזמן. ככה מודדים את ההתקדמות שלנו. כמה פעמים ביום נגיד משפטים כמו, ביום הולדת שלי שנה שעברה, עוד לא היה לי רישיון?
בדיוק לפני שאחיין שלי נולד, התחלתי עבודה חדשה.
הבעיה התחילה כשהבנתי שאני מקשרת זמן לערך העצמי שלי ביחס לניסיון הספציפי הזה.
כשכל מה שהיה לי להגיד על התקדמות הזמן היה דברים כמו, זוכרת בשנה שעברה בחנוכה כשעוד הייתי רווקה?
וראש השנה שנסעתי לירושלים שוב?
ובדיוק אחרי יום השואה שנה שעברה היה איזה שידוך ששבר לי את הלב?
וביום הולדת שלי שהרגשתי, מה בדיוק יש לחגוג פה? עוד שנה שבה לא מימשתי את הייעוד שלי?
זה דיסוננס בלתי אפשרי, למדוד את עצמך לפי משהו שכרגע תקוע ולא משתנה, למול הדבר הכי דינמי וחולף בחיים. זה מתח שדורש פיתרון, הרפיה.
השבוע נסעתי לאן שהאינטואיציה הובילה אותי. בלי גוגל מפס, וויז, או שום אינדיקציה אחרת, עליתי על אוטובוס ונסעתי.
הלכתי כמעט שעה ברגל עד שמצאתי אחוזה ישנה וענקית, שהוסבה לחנות ספרים ובית קפה, ואנשים מטיילים בשטח שלה, עושים הליכות, רצים עם הכלב. יושבים וכותבים.
כשהגעתי לשם, הרגשתי כאילו חציתי למימד אחר. לתקופה שקראתי עליה כל כך הרבה, לקצב אחר. אפילו הטבע היה שם אחר, פחות מעוצב ועירוני, יותר מזכיר יער, פראי, סבוך.
ישבתי שם על ספסל.
ולא עשיתי כלום.
במשך הרבה זמן .
כמה זמן ?
עכשיו זה כבר תלוי איך אנחנו מודדים אותו (:
ובטוח יכולתי לעשות דברים פרקטיים יותר. יכולתי לצלם, לכתוב את הטור הזה, לעשות שיחות וידאו למשפחה ולהראות להם איפה אני.
במקום, פשוט ישבתי ועשיתי כלום.
וחשבתי על משהו מדהים ששמעתי את הדי שלייפר אומרת בזום שהיא עשתה השבוע, על המרחב שלנו והגשר שאנחנו יוצרים כדי להיות בקשר.
היא אמרה שביוונית, יש שתי מילים שמבטאות זמן.
קרונוס, הזמן בשעון, הזמן האובייקטיבי של העולם.או,
קיירוס – הזמן שלי, שלנו.
והיא הדגימה איך זוג יכול להשתמש במילים האלה כמעין קוד, להסביר, אולי בקרונוס כבר הייתי אמורה להתגבר על זה, אבל בקיירוס אני ממש לא שם עדיין. או ההפך.
הרגשתי את הגוף שלי נרגע על הספסל הזה. ממולי אגם עם ברווזים, מצדדי עצים ומרחבים וירוק.
יכול להיות שבקרונוס, אני מזה באיחור, להכל. אני אמורה כבר להיות, לעשות, להשיג משהו מסוים.
אבל בקיירוס,
יש לי את כל הזכות בעולם, לשבת על ספסל ולהיות. ובאותו רגע, לא היה שום דבר אחר שהייתי מעדיפה לעשות.
ולא היה קונפליקט.
היה שלום.
תגובה אחת
מקסים!!!
תודה על התזכורת לכולנו לא רק לסמן וי על הזמן שעבר
אלא ובעיקר להיות בו, לחוות אותו וליצור איים של זמן לעצמנו
התמונות מכניסות ממש לאוירה…
תהני בכל רגע של קרונוס ובעיקר של קיירוס
תודה!