נר ראשון של חנוכה לבד בבית.
זה לא היה התכנון אני חייבת לציין. במקור דמיינתי את חנוכה כשאני הולכת מבית לבית, נמצאת עם אנשים ומשפחות, חנוכה פשוט לא מרגיש לי חג של לבד.
בפועל, היום הראשון של חנוכה יצא גם היום שבו היה חג הנוצרים וזה אומר, אין תחבורה ציבורית. בכלל. שום דבר. העיר שקטה ודוממת.
כשהיום התקדם הבנתי שזה אני לבד.
העמדתי את החנוכיה על אדן החלון, ושמחתי שיש אדן חלון שכזה, כאילו תוכנן במיוחד לחנוכיה שלי השנה.
אני מתחילה לברך. ברכות של חנוכה פשוט אי אפשר לברך בלי הניגון שלהן, נכון? זה כ"כ מובנה בתוכנו. אני מברכת ועושה הפסקה בין ברכה לברכה, שומעת בלב את ה"א-מן" שאמור להיות שם.
בן רגע אני במקום אחר.
פתאום אני רחוקה מאנגליה, אני בתל אביב של תחילת שנות ה2000, בבית שלנו. אבא שלי מדליק את החנוכיה. כל הבית חשוך כי לא ידענו שאין לנו רשות להשתמש בהם.
הוא מברך וכולם שם שרים לו אמן. אמא שלי, סבא וסבתא שלי , סבתא שלי, דודה שלי, האחים שלי שהיו כאלה קטנים. אחותי שעוד לא הייתה בכלל.
פניו של אבי מוארות באור הנרות, וגם בתור ילדה יכולתי לראות כמה הוא מרוכז ומכבד את מה שהוא עושה, כמה הוא נוכח ברגע. האם הוא ידע אז שהוא מייצר ברגעים אלו ממש זיכרונות שילוו אותי לנצח? האם כל הורה לפעמים עוצר לחשוב כמה משמעותי הרגע הזה עכשיו? הרי מתוך כל הרגעים בחייו של ילד, אי אפשר לדעת מה בוודאות הוא יזכור. בדרך כלל הוא גם זוכר את הדברים הכי רנדומלים, הכי קטנים וכביכול לא חשובים.
אבל אני לא מכירה ילד או ילדה שלא זוכרים בתור מבוגרים את הדלקת נרות חנוכה.
ברשימת השאלות ההולכת וגדלה שלי לאיש הזה שהוא אבא שלי, הייתי שואלת, אבא, ידעת?
פעם זיכרונות כאלה שברו אותי. הם היו רק תזכורת מכאיבה לכמה המציאות השתנתה, כמה אנשים איבדתי, כמה הרגעים היפים בחיי חיים לי בתוך הראש ולא מחוצה לו. כמה הכל חולף ואולי לעולם לא אהיה מאושרת ככה שוב? מאושרת ותמימה, בטוחה בטוב. מוקפת באנשים בחייה בצורה בטוחה ונטועה בקרקע, באמונה של ילדה שאין לה ספק שאבא שלה יהיה שם מחר להעיר אותה בבוקר. שסבא שלה יחיה לנצח כי מה זאת אומרת. שאף פעם לא נשתנה.
זיכרון הוא דבר סטטי. הוא רגע שקפא בזמן עבורנו, רגע שאנחנו יכולים לחזור אליו בעתיד מכל מיני נקודות מבט.
אחרי ההדלקה שרים מעוז צור.
אני זוכרת את סבתא ויוי מנצחת עלינו ביד ימין, תמיד מרוצה מעצמה וממני כשאנחנו מגיעות לצלילים הגבוהים בשיר. (היא עושה את זה עד היום אגב. איזה כיף שיש בכל זאת דברים שלא משתנים)
אח"כ מחרוזת שירי חנוכה כמו בגן, באנו חושך לגרש, ימי החנוכה, סביבון סוב סוב סוב, נר לי.
לא היה לכל אחד מצלמה אישית בכיס באותם ימים, אני יודעת, הלם נכון? אז כולם פשוט היו נוכחים ברגע. אף אחד לא בדק הודעות או שיחות או היה עסוק בלצלם. פשוט היינו ביחד.
אחרי זה הדליקו חזרה את האור, וישבנו לאכול. סופגניות, לביבות, בלי שום מחשבה על קלוריות או על היקפים. ולא שזה לא חשוב ושאין צורך במודעות, אבל אני אוהבת את הילדה הקטנה שהייתי שאכלה אם התחשק לה, לא אכלה אם לא התחשק לה, וזהו. פה נגמרה ההתעסקות. כמה ילדות אנחנו כבר מכירים היום שמכירות מושגים שלקח לי שנים ארוכות להכיר?
אני חוזרת לאנגליה.
דמעות מטשטשות לי את הראיה.
הנרות הללו, מעוז צור, כל פרקי התהילים שאומרים מול הנרות.
מחליטה לפנק את עצמי. אין לי סופגניה וגם לא לביבה ולא שום חשק להכין. אבל שוקו חם כן.
אני שולפת את הספל היחיד שהבאתי איתי מהבית, ספל שהוא קצת נס פך השמן בעצמו. ספל ששרד שנים אחרי שאבא שלי נפטר, שמצאתי בחנות הספרים שלו בימיה האחרונים לפני הסגירה הסופית שלה. הייתי נחושה למצוא שם משהו ששייך לו, לאחד האנשים הכי לא חומריים שהכרתי. בקושי היו לו חפצים. לא ידעתי מה אני מחפשת אבל קיוויתי למצוא.
ופתאום, משום מקום, ראיתי את הספל הזה. עד אותה שניה לא זכרתי שאני זוכרת אותו בכלל. זה היה הספל של אבא שלי בחנות, הוא היה שותה בו קפה, שוטף ומכין חדש. במשך שנים שנים. הוא פשוט היה תפאורת הילדות שלי, מסוג הדברים שאתה לא יודע שתהיה נוסטלגי לגביהם עד שאתה פוגש אותם. ברגע הזה הרגשתי שמצאתי לי כד קטן.
אני יושבת מול החנוכיה שלי בדירה קטנה בלונדון, שותה שוקו חם בספל של אבא שלי.
הזיכרון שלנו יכול להיות הכוח הכי גדול שלנו. אני מריצה בראש אחורה וקדימה זיכרונות מנרות חנוכה, בימים ההם בזמן הזה. רואה שגם בשנים האחרונות יש לי זכרונות מתוקים מהחג הזה. יש ביחד, יש חמימות של בית, יש אנשים חדשים שנוספו לחיים שלנו. יש הרחבה ויש צמצום, ובעיקר יש בחירה.
מבינה שגדלתי. הגעתי למקום שהזיכרונות האלו נותנים לי כוח. אני לא שבורה, אני בנויה. בנויה מיסודות חזקים של משפחה אוהבת, של ביחד. אני אהובה ומחובקת אז והיום. אני אולי רחוקה פיזית אבל אני לא לבד לרגע.
הזיכרונות שלנו יכולים להיות הצער הכי גדול שלנו, העוגן שמונע מהספינה לנוע, הדבר שיקבע אותנו וכל דבר אחר לעומתו ייראה חיוור וחסר משמעות. או שהוא יכול להיות מפרש לבן שנושבת בו רוח, הדבר הזה שנופח בנו חיים ומזכיר לנו שגם אם איבדנו, איזה זכות יש לנו, שהיה לנו מה לאבד לא? שלא חיינו חיים ריקים אלא מלאי משמעות ואהבה? ואיזה כיף לנו שיש לנו יכולת לייצר זיכרונות חדשים.
אז ישבתי שם, עם השוקו והספל והתפללתי שבשנה הבאה, כשחנוכה הזה יהיה זיכרון, שאני אעמוד מוקפת באנשים שאני אוהבת ואספר את הנס שלי, שהייתי לבד ואני לא לבד יותר. שהפתק הקבוע בחנוכיה יתחלף לבקשות אחרות. אבל בעיקר שאני אהיה שלמה עם כל הזיכרונות ואבין שהם אני, הם שלי. והכל בסדר.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
וואו
נעמה
כמה ריגשת אותי!
הכתיבה שלך מדהימה, עמוקה
מעוררת מחשבות של עבר עתיד והווה
אנשים, מקומות וסיטואציות אחרות או דומות
נהנית לקרוא אותך!
מתפללת שבע”ה בקרוב ממש תכתבי טור של פרסום הנס הפרטי שלך
תודה על השיתוף ועל התובנות המחכימות!