יש רגע כזה בכל תהליך עיצוב, שבו רק אנחנו רואים את התמונה
הקירות עדיין חשופים, הקווים על הדף נראים כמו אוסף של שרטוטים, לוח ההשראה עדיין לא
מובן לאף אחד, אבל בתוכנו כבר קיים חזון שלם. אנחנו כבר רואים את האור, את התחושה, את. הסיפור שהחלל עתיד לספר. מי שמביט מהצד רואה סקיצה. מי שיצר אותה כבר רואה מציאות אולי בגלל זה לא תמיד נכון לחשוף רעיון לפני שהוא בשל. יש דברים שזקוקים לעוד זמן. יש חזון שאי אפשר להסביר במילים, אלא רק לראות כשהוא קורם עור וגידים השבוע עבדתי על פרויקט גדול עבור העסק שלי. כזה שמלווים אותו ימים של מחשבה, חיפושי השראה, שרטוטים, מחיקות, תיקונים, ובעיקר רצון גדול לדייק. ככל שהתעמקתי בו, הרגשתי שאני לא רק מעצבת חלל, אלא בונה חוויה. וכשהרגשתי שיש לי כיוון מדויק, שיתפתי כמה אנשים.כדי לשמוע את דעתם. חלקם התלהבו וחלקם פסלו את הרעיון כמעט מיד.
.אחד מהם אפילו אמר בעדינות שאולי נכון יהיה להעביר פרויקט כזה למעצבת אחרת
.אני מודה
.נעלבתי
.אבל לא בגלל הפרויקט
:נעלבתי כי לרגע קטן, כמעט בלתי מורגש, הילדה שבתוכי התחילה לדבר
".אולי אני באמת לא מספיק טובה"
".אולי טעיתי"
".אולי כל מה שחשבתי על עצמי לא באמת נכון"
.והכי כאב לי לגלות כמה מהר הקול הזה השתלט עליי
לפני כמה דקות עוד עמדתי מאחורי הרעיון שלי בביטחון מלא. הרי אני מכירה את הדרך שעשיתי
אני יודעת כמה למדתי, כמה עבדתי, כמה השקעתי, וכמה אהבה אני מכניסה לכל פרויקט שאני. יוצרת. ופתאום, משפט אחד הצליח לגרום לי להטיל ספק בכל זה
.זה מדהים
לפעמים אנחנו בונים רעיון במשך שבועות, אבל מספיקות כמה מילים כדי לערער את מי שבנה .אותו
.ישבתי בשקט ושאלתי את עצמי שאלה שלא עזבה אותי
איך יכול להיות שהערך שלנו כל כך מושפע מדעה של אדם אחר
?הרי אם מחר אותו אדם היה אומר לי שאני מוכשרת, האם באמת הייתי שווה יותר
?ואם היום הוא חושב אחרת, האם באמת הפכתי לפחות טובה
.התשובה הייתה ברורה
.לא השתניתי
.לא איבדתי את הכישרון שלי. לא שכחתי לעצב
.הדבר היחיד שהשתנה היה הסיפור שסיפרתי לעצמי באותו רגע
.וכששמתי לב לזה, משהו בתוכי נרגע
.הבנתי שיש הבדל עצום בין ביקורת על עבודה לבין ביקורת על האדם שעומד מאחוריה
.לא כל רעיון חייב להתקבל
.לא כל עיצוב חייב למצוא חן
.טעם הוא לא אמת
.אבל הערך שלנו לא יכול להיות תלוי בטעם של אנשים
ככל שאני לומדת אמונה, אני חוזרת שוב ושוב לאותו יסוד פשוט, אבל כל כך משחרר: הכול ממנו
.יתברך אנחנו נשלחים לעשות את ההשתדלות שלנו. לחשוב, ליצור, להשקיע, ללמוד, לדייק ולעבוד מכל
.הלב. אבל מה יקרה אחרי שנעשה את כל זה – כבר לא נמצא בידיים שלנו. ופתאום עלתה בי מחשבה אחרת
.אולי אם הפרויקט הזה לא ייצא לפועל כפי שדמיינתי, זו בכלל לא החמצה
.אולי הקב"ה פשוט מפנה ממני עומס
.אולי הוא מפנה מקום למשהו אחר, מדויק יותר, שאני עדיין לא מסוגלת לראות
?ומי אנחנו שנחשוב שאנחנו רואים את כל התמונה, כשבידיים שלנו נמצאת רק הסקיצה
הרי גם בעיצוב, כמה פעמים אנחנו מתאהבים ברעיון מסוים, עד שמגיע פתרון טוב ממנו. רק
.בדיעבד אנחנו מבינים למה היה צריך להזיז קיר, לשנות צבע או להתחיל מחדש. אולי גם החיים בנויים כך
.יש הרבה אנשים מוכשרים
.יש אנשים עם יותר ניסיון. יש אנשים שיעשו דברים טוב יותר מאיתנו
.אבל יש דבר אחד שאי אפשר לקחת מאדם
.את הנשמה שהוא מכניס לעשייה שלו
.אפשר ללמוד תוכנות
.אפשר לצבור ניסיון
.אפשר לרכוש מקצועיות
.אבל אי אפשר ללמד אדם לעבוד מתוך שליחות
.וכשעובדים מתוך שליחות, זה מורגש. לא תמיד מיד, לא תמיד בעיניים של כולם, אבל תמיד בלב
.אני נזכרת בזה גם בעולם התוכן שאני יוצרת. היו פעמים שהשקעתי שעות על גבי שעות. תכננתי כתבתי, צילמתי, ערכתי ודייקתי כל פרט, ובסוף כמעט אף אחד לא ראה את התוצאה
…ולעומת זאת
היו רגעים שבהם יצרתי משהו בפשטות, בלי מאמץ מיוחד, ודווקא הוא הגיע לאנשים. והמשיך להדהד הרבה אחרי. זה הזכיר לי מחדש שהתוצאה מעולם לא הייתה באמת שלי
.רבנו בחיי ב"חובת הלבבות" מלמד שהאדם אחראי על המעשה, אבל לא על התוצאה
.התפקיד שלנו הוא לעשות את המקסימום
.להביא את הלב
.להביא את הכישרון
.להביא את ההשתדלות
.ואחר כך – לדעת לשחרר
.אולי זו המשמעות האמיתית של ערך עצמי
.לא לחשוב שאנחנו טובים מכולם
.וגם לא לחשוב שאנחנו שווים פחות כשמישהו לא בוחר בנו
.אלא לדעת שגם אם רעיון ייגנז, הוא לא גונז אותנו
.גם אם דלת אחת נסגרת, היא לא קובעת את הערך שלנו
.כי הערך שלנו לא מתחיל במחיאות כפיים, ולא נגמר בביקורת
.הוא מתחיל במקום עמוק הרבה יותר
.בנשמה
הנשמה שהקב"ה הפקיד בידינו, ושאיתה אנחנו יוצאים בכל בוקר לעצב את העולם – כל אחת. בדרכה. ואת הנשמה הזאת אי אפשר להחליף, אי אפשר למדוד, ואי אפשר לקחת
"אולי בגלל זה הטור הזה נקרא "מעצבים חיים"
כי בסופו של דבר, אנחנו לא רק מעצבים בתים, עסקים או חללים
אנחנו מעצבים, בכל יום מחדש, את הדרך שבה אנחנו בוחרים לראות את עצמנו
וזה, אולי, העיצוב החשוב ביותר שנעשה אי פעם…
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
