מעצבים חיים: האומנות של לא לעשות? / אדן פז כרמל

האם אני מאמינה שהדברים שמיועדים לי יודעים למצוא אותי? זו שאלה שמלווה אותי בתקופה האחרונה. כי אם התשובה هي כן, אז אולי אני לא חייבת לרדוף אחרי כל דבר בחיים כאילו אם לא אחזיק בו מספיק חזק — הוא ייעלם. אולי יש דברים שהתפקיד שלי הוא לא לתפוס בכוח, אלא לאפשר להם להגיע.

לא מזמן מצאתי את עצמי מתייעצת עם הרב שלי בנושא הזיווג. כמו הרבה אנשים, גם אני רציתי להבין מה אני יכולה לעשות כדי לקרב את מה שאני רוצה, איפה עוד אפשר לפעול? מה עוד אפשר לשנות? איך אפשר לעזור לדברים לקרות. ציפיתי לשמוע עצה מעשית, אבל התשובה שקיבלתי הפתיעה אותי. הוא אמר לי: "כלום. את לא צריכה לעשות כלום." ואז הוא הוסיף משפט שנשאר איתי: "את לא צריכה לחפש אותו — הוא צריך לחפש אותך."

מעבר לזה שהמשפט הזה שימח אותי, הוא גם שחרר בי משהו. פתאום הרגשתי הקלה. הבנתי שלא הכול מוטל עליי, שאני לא אמורה לנהל את העולם, לתכנן כל פרט ולנסות לגרום לכל דבר לקרות בדיוק בזמן ובדרך שאני חושבת שנכונה. יש דברים שהם האחריות שלי, ויש דברים שמעולם לא היו בידיים שלי. ואולי זו אחת העבודות הגדולות שלנו בחיים — ללמוד להבחין ביניהם.

אנחנו חיים בעולם שמקדש עשייה: להתקדם, ליזום, לחפש, לפעול. אבל לפעמים הדבר הכי קשה לעשות הוא דווקא לעצור. לא מתוך ויתור, לא מתוך חוסר אונים, אלא מתוך אמונה. כי אולי "לא לעשות" זו בעצם עשייה פנימית מאוד גדולה.

בעולם העיצוב יש רעיון שמאוד מתחבר לי לזה: לפעמים היופי של חלל נמצא דווקא במה שלא נמצא בו. מעצב טוב יודע שלא צריך למלא כל פינה; צריך להשאיר מרחב. חלל ריק הוא לא חלל שחסר בו משהו, להפך — הוא מאפשר לדברים הנכונים לקבל מקום. אם נמלא כל קיר, כל מדף וכל פינה, לא יישאר לבית מקום לנשום. ואולי גם בחיים, לפעמים אנחנו כל כך עסוקים בלמלא אותם בפעולות, בתכנונים ובניסיונות לשלוט בתוצאה, שאנחנו לא משאירים מקום למה שמבקש להגיע אלינו.

וזה גרם לי לחשוב על המושג השתדלות. כי ברור לנו שאנחנו צריכים לעשות את החלק שלנו: לפעול, להיפתח, להיות בתנועה. אבל יש הבדל בין השתדלות לבין ניסיון לשלוט. השתדלות אומרת: אני עושה את מה שביכולתי. שליטה אומרת: אם אני לא אעשה הכול, שום דבר לא יקרה. ואולי דווקא היכולת לעצור, לשחרר ולהאמין — היא אחת מצורות ההשתדלות העמוקות ביותר. כי היא דורשת מאיתנו להניח בצד את הצורך לדעת הכול מראש, ולהסכים שיש מי שמחזיק את התמונה הגדולה. הקב"ה לא מבקש מאיתנו לנהל את העולם, הוא מבקש מאיתנו להיות שותפים בו. לעשות את שלנו, אבל לזכור שהתוצאה לא תמיד בידיים שלנו.

ואולי זו האומנות האמיתית של לא לעשות: לא להפסיק לחיות. לא להפסיק לפעול. אלא להפסיק לרדוף. להפסיק להחזיק בכוח בדברים שאנחנו מפחדים לאבד. כי מה ששייך לנו — לא יפספס אותנו. ומה שמיועד לנו, ידע למצוא את הדרך אלינו.

לפעמים העבודה הכי גדולה שלנו היא לא להוסיף עוד פעולה, אלא לפנות מקום. ולסמוך.