עצמאית.
אני נהנית להגיד את המילה בכל האפשרויות. להרגיש שליטה בחיים, לתכנן לי את היום, לצאת לעבוד, לחשוב מה לאכול. לצאת לסיבוב ברחוב, להתהלך כמו כל אדם מהשורה, להרגיש כביכול כמו כולם.
מה קורה איתי מבפנים? האם אני באמת עצמאית או שהכל משחק מילים? האם אני מצליחה לחיות באמת? או שהכל זה משחק של מסיכה בהצגה?
אז כן, חזרתי לחיים האמיתיים. עברתי להיות בחברת ה"נורמליים" , לא יכולה לדבר עם אנשים על כדורים, לא על תופעות לוואי ולא על טיפולים. לא יכולה להתלונן שהשמנתי, לא לדבר על פסיכיאטרים.
ואני יושבת מהצד, לא קשורה לשיחה שמתנהלת, לא מבינה איך אני משתלבת, בלי כוחות לייצור חברויות.
החיים שלי עדיין מבולבלים, המעבר בין הבית חולים קשה ומסעיר את הנפש, לומדים לאט לאט איך להתנהל, איך לחיות את החיים שרצים להם, איך להשתלב. וזה קשה. קשה מאוד ומתסכל. לפעמים ממש שובר. כי מה אני רוצה בסה"כ? לחיות כמו כולם? אז למה קשה לי לעמוד בתור בחנות? ולמה אין לי ריכוז? ולמה אין לי סבלנות? ומה זה שעליתי כמה מידות?! לא מזהה את עצמי במראות! ומה זה שהייתי תולעת ספרים והיום לא מצליחה לקרוא כמה מילים?! ואיך זה שהייתי משוחחת שעות והיום אין לי עצבים לכמה דקות? שאלות ללא תשובות.
החיים שלי התהפכו, נהיה לי "לפני", נהיה לי "אחרי". אני עומדת בין הזמנים ובין האנשים ושואלת: איך אני אמורה להיכנס לתוך המעגל ולשמור על עצמי לא מסוחררת?
כנראה שאצטרך ללמוד איך להסתדר, איך לבנות את החיים מחדש. שלב אחרי שלב. עוד צעד, לבד לבד. ורק אני כאן לעצמי, כדי לעזור לי.
האמת היא שבחיי הפרטיים אין מישהו שיוכל להושיט לי יד לעזרה, אבל אני לא מוותרת, זו האחריות שלי, אחפש לי אנשים על הדרך, שירצו לעזור לי במסע האישי שאני עוברת, צעד צעד לעבר המטרה. לעבר ההחלמה.
כולנו כאן במסע אישי, בדרך ארוכה ומורכבת, מלאה במכשולים, במורכבויות שונות, ובעז"ה אנחנו נצליח לצלוח אותן. ה' שולח לכל אחת! כן, לכל אחת שקוראת כאן עכשיו, נשיקות ומתנות בדרך שלה. יש לך במסלול שאת עוברת מתנות קטנות, חפשי אותן, בטח תמצאי, אפילו קטנות, פיציות, הן נמצאות. מחכות לך שתאספי אותן אליך. באהבה, חזק חזק. ותשמרי עליהן קרוב אליך.
קחי לך גם חיוך אחד ממני, אספי לך לתרמיל, השתמשי בשעת הצורך 🙂
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
מהממת שאת! 🌹