אז במסגרת געגועי לדרכון שלי שיצא לחופשה ארוכה בגלל ענייני כלכלה וביטחון (העסק שלנו – המסעדה, והמלחמה שבאה לבקר פעם בכמה ימים לכמה שעות) אני מהרהרת רבות בגבולות, בעיקר בין אוסטריה לאיטליה (הרים גבוהים…) או צרפת ויוון. (אין גבול כזה… סתם המצאתי) ולמרות שאני חושבת על פסגות של הרים, נחלים ונהרות ועמקים שמפרידים בין ארצות ומדינות – יצא שכל התקופה האחרונה התעסקתי עם גבולות, אבל קצת אחרים. גבולות שהצטרכתי לשים כדי שלא ידרכו לי בנחלות שלי.
גבולות ששמתי לעצמי כדי לא לפלוש לנחלות של אחרים, ולהתערבב להם בעיסה.
גבולות ששמתי כדי לתחום שדות – בין השדה שלי לשדה שלידי, של הזולת (בשפת ימימה הפרדת שדות היא היכולת להבחין מה שלי ומה לא שלי*)
האמת, שלמדתי על עצמי המון ממשטרת הגבולות החדשה הזו. היא לא כל כך חדשה, אם באנו לדייק. אנחנו שמים גבולות לאורך כל החיים.
אנחנו פוגשים את הגבולות כשאנחנו כועסים – כי כעס הוא בעצם ביטוי לזה שדרכו לנו על הגבול (או על האצבע ברגל…)
אנחנו פוגשים אותם לאורך החיים כשקשה לנו להגיד לא – וחברה טובה טורחת להגיד לנו שזה בעצם המתכון האולטימטיבי ל"ריצוי" , או "מרצה" ( זה שם של מנת שף מיוחדת, שקל לבשל אותה, קשה ללעוס אותה והכי מורכב לעכל אותה…)
אנחנו פוגשים את הגבולות כשאנחנו נותנים יותר מידי מעצמנו ונזכרים רק לאחר מעשה בעצם יש פה גם אותנו ושכחנו אותנו לאיזה רגע (או איזה חודש, או איזה שנה, או איזה 50 שנה…)
אנחנו מתקשים להזיז אותם, לפתוח שערים, להחתים דרכונים, להסכים לגדרות מסוג חדש או בצבע אחר . אנחנו שומרים בקנאות על המגרש שלנו, ההוא שהכרנו מפעם שלא יזוזו לנו לא הגבולות ולא הגבינות ( ואם הזיזו לנו את הגבול או את הגבינה אנחנו מיד צורחים מי הזיז את הגבינה שלי אופס את הגבול ..)
אנחנו נוגעים בהם בתור ההורים אומללים שלא יודעים מתי להגיד כן, מתי להגיד לו באיזה מנגינה ובאיזה טעם ואיזה הצעת הגשה מתאימה יותר כדי שהילד לא יעיף לנו את הצלחת לפרצוף כמו איזה פריזבי או נחת מעופפת . ואנחנו נוגעים בגבול, כמו שפעם היינו הולכים לגדר בראש הנקרה, נוגעים בה מוציאים את האצבע מעבר לרשת המתכת ואומרים "אופס נגעתי בלבנון, האצבע שלי הייתה בחוצלארץ". נוגעים בגבול בעדינות ומבסוטים כאילו כבשנו את האוורסט.
ואתם יודעים מה קורה כשלא יודעים לשים גבול? לעצמנו או למישהו אחר?!
השדות מתערבבים, הגבולות מטשטשים, הישויות מתבוללות הוא מתבלבלות ואנחנו במצוקה.
ואם קורה לנו חסד בתודעה אנחנו רוצים להפריד, אנחנו רוצים להציב את הגבול הזה שקודם כל ישמור על עצמנו ויגדיר לנו מי אנחנו.
אבל אז זה כבר לא נעים, ממש חזק כי זה כבר לשים גבול מתוך בחירה, להרחיק את עצמי ממה שלא מתאים לי, ממה שלא נוח לגבול שלי. ודווקא אנחנו אנשים שאולי לא יודעים להפריד (לא יודעים לשים גבולות……) צריכים ללמוד את זה חזק יותר מכולם. וכמו שאמרה לי חברה השבוע – עד שלא תלמדי לעשות את זה – הקדוש ברוך הוא יזמן לך את זה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם- עד שבסוף לא תהיה לך ברירה ותלמדי. אז אולי תלמדי עכשיו?!
שמעתי השבוע רעיון מקסים של מוישי רוזן – עובד סוציאלי צעיר ומוכשר.
אחד הקשיים שלנו לשים גבולות, שגם גורם לנו בסופו של דבר להתערבב מתוך רצון לרַצות – קורה – משום שאנחנו מפחדים מה יקרה, מה יחשבו עלינו, מה יגידו לנו, כמה יפגעו מאיתנו , כמה יתרחקו וכו'.
אבל ברגעים האלה אנחנו מגיבים לא למציאות – אלא לרשת המחשבות שמסתובבת לנו במוח: מה הוא יגיד עליי, מה הוא חושב על הסיטואציה, כמה הוא יפגע, מה יקרה אחר כך. ואולי בזמן כזה צריך רגע לעצור ולהתייחס למציאות ולא לדמיונות שלנו של מה קורה במוח של מי שעומד מולנו – כי בסופו של דבר אנחנו לא באמת יודעים מה עובר לו בראש . ואם נחשוב על עצמנו, על השדה שלנו, על הגבול הנכון לעצמנו, לבית ולהתנהלות שלנו, ונתייחס רק אל המציאות יש סיכוי שההחלטה שלנו תהיה טכנית מאוד ונכונה עבורינו, בלי רעשים חיצוניים ובלי התערבבות מיותרת עם מערכת הצנטריפוגה הגרעינית של המפעלים הפטרוכימיים במיצרי חורבמוח. (המצאתי הרגע אתר איראני. נראה לי שזה יכול לעבוד בהנפקה בבורסה ….)
אתם זוכרים כשהיינו ילדים, כשהיינו חורצים קו אפור גרפיטי, מעיפרון צהוב משושה על שולחן הפורמייקה הירוק בבית הספר, רק כדי שהתלמיד/ה שיושבים לידינו לא "יעקפו" את הגבול שקבענו?
עד כאן זה השולחן שלי, ושהקלמר שלך לא יציץ לתוך החלק שלי אפילו בפרומיל.
אז המורה כעסה שחייבים לדעת לחיות יחד, ותמחקו את הקו מהר.
אבל יש רגעים היום שאני שואלת תצמי לאן הלכה המיומנות הזו …. כי יש רגעים שבוא לי לשרטט קו ולהגיד- עד כאן . זה שלי. ותזיזו את הקלמר שלכם מפה, וכדי לחצות את הקו תביאו דרכון ותצטרכו חותמת. זה לא כזה פשוט להיכנס לגבול שלי.
אני לומדת.
"מגבלת" את החיים שלי. מוצאת את עצמי בתוך המגרש, ומפרידה שדות דמיוניים בשורות ארוכות של גדרות לבנים וברושים ירוקים.
אולי הגבולות ביבשת האחרת מאד נופיים ויפים, אבל מסתבר שהמסע הזה בארץ הגבולות שבתוכי- לא פחות ממרתק.
*נון בית חשוב:
(בקול של מורה שיודעת שהיא חשובה ..)
באחד השיעורים הבאים תלמידים, נדבר על מה זה נקרא שלי ולא שלי, כי הסיסמאות האלה שעפות ברחובות זה שלך זה לא שלך – לא ממש עומדות במבחן המציאות. אבל זה לפעם הבאה…
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
