יום שלישי

|

|

05/11/2024

לאישה החרדית

|

|

|

05/11/2024

|

יום שלישי

הורים למתמודדים? הגבול הוא נתינה אין סופית | דסי זייבלד

הורים רבים ובייחוד הורים לילדים מאתגרים נבחנים על הגבולות שלהם ללא הרף. אם אתם מרגישים נסחטים, דסי תציב לכם מראה (ודלי לדמעות:)) , וגם גבול אמיתי לקחת איתכם הביתה
| קרדיט: shutterstock

במבט לאחור, השבוע האחרון בקליניקה- היה שבוע של גבולות

גבולות והגבלות.

זה התחיל ביעל שהשכנה נכנסת לה לטריטוריה, פולשת, דורכת במרחב ויעל מרגישה שהיא צריכה לקבוע את גבולות הטריטוריה שלה וזה לא נעים לה מהשכנה הפולשנית, וקשה.

זה המשיך עם ברכה שהבת הנשואה שלה שואבת ממנה כוחות בשיחות טלפון מעייפות וארוחות צהריים סביב שולחן משפחתי מחייב.

היתה גאולה, שנאלצת לעצור את יועצת בית הספר מלפגוע בה ליד צוות המורות וזה מפחיד לומר ליועצת "די עד כאן" כי מי יודע מה יהיה ואיך זה ייגמר- הרי ליועצות יש כח בלתי מוגבל והילת קודש.

והיתה גילה שנפגעה מחוסר היחס של חברותיה, והיתה צריכה להחליט שהן עברו גבול בהתנהגותן הפוגעת ולקחת מרחק.

אצל כולן עבר קו מעניין של "יש גבול" או "לא ככה" ומה שהוביל לקביעת הגבול, היתה ההגבלה של הסביבה: ככה אני לא מוכנה שתחשבו עלי, שתסתכלו עלי, שתתייחסו אלי. אני מניחה את קו המגרש שלי מחדש, את הגדר, את הגבול, אני מגדירה מחדש את מי שאני והמהות הפנימית שלי, את הכבוד, את הצורה שתתנהגו אלי. אני מחזקת את את הבפנוכו שלי כדי שמה שאשדר בחוץ תהיה דמות חזקה מחזקת ויכולה ולא איזה "לעמאלע" שאפשר לעשות לה הכל, ולקחת לה מה שרוצים.

כי כולן הרגישו שאיכשהו הסביבה לוקחת מהן משהו שהן כרגע לא יכולות/מוכנות/רוצות לתת. כולן פחדו שאם לא תבצענה את המצופה מהן- מה יגיד הילד, ויותר עמוק- מה זה אומר עלי, על המהות שלי, הערך שלי, כשאינני עומדת בציפיות.

השיא היה מול ריבי שבת חמודה שלה מפעילה מולה מערכת מניפולציות, כדי להשיג ממנה דברים: שופינג, שיחות לתוך הלילה, צביעה של קיר החדר – והכל כאן ועכשיו ו"אמא אם את לא עוזרת לי אז…" ופה פגשנו את הפחדים של אמא ריבי – מה יקרה אם לא תעשי מה שהילדה רוצה – אמא את עושה אפליות, אמא את לא אוהבת אותי, אמא למה לשפרה כן עזרת, אמא את לא מספיק אמא טובה – כל השיירה הרגילה של הפחדים שלנו.

בכל המקרים שעברו תחת ידי השבוע, טיפלנו פירקנו פיצחנו התבוננו ובכל המקרים חזרה השאלה: "אני חייבת לתת לה, לעזור לה, כי מה היא תעשה בלעדי".

כלומר, בעצם, יש פה כמה נושאים.

* הנתינה עצמה, האם היא חובה שלנו בכל מקרה

* מה יקרה אם כרגע אין באפשרותינו או רצוננו לתת

*האם זה שניתן או לא יקבע בהכרח את ההמשך והתוצאה

*והכי חשוב בעיני- מי אני, או מה הערך שלי- כאשר איני נותנת (מכל סיבה).

זה זרקותי למקום ישן כלכך.

כי בעבר ממש חשבתי שכדי להיות "אמא טובה" בפרט של נוער מתמודד, אני חייבת "לתת" כל הזמן תשומת לב, חיפוי על חסרים, מילוי צרכים וכו', וכך הרגשתי אמא טובה.

באחת ההתמודדויות עם אחת הכוכבות שלי, בנקודה שהיא היתה ממש חלשה, מכל הבחינות, ונזקקה לי, היא זרקה לי "אבל אין לי משפחה". וזה נכון .(בחלקו) חלק ניכר מבני המשפחה לקחו ממנה בתחילת התהליך מרחק, וקצת היססו אם להיות בקשר.

מטבע הדברים, אני, אמא רחמניה (אצלינו אומרים אמא לחמניה…) עברתי לדום מתוח כל פעם שהיא הצטרכה משהו. גמני קניתי את המקום החסר והמסכן שלה וניסיתי למלא אותו בכל מה שיכולתי להעניק. זה גבה ממני כוחות. ממש.

ויום אחד כשהיא פירטה את החסר בסגנון "אבל אין לי משפחה" – עצרתי את הגלגל החולה הזה. "נכון, אין לך חלק מהמשפחה, אבל החלק השני עומד לצידך ונותן לך כל מה שהם יכולים. את יודעת כמה אנשים "ללא משפחה" הגיעו לפרסי נובל?! כמה פתחו מיזמי ענק מען הזולת?! ארגוני סיוע?! הקימו משפחות יפות ובריאות?! זה נכון, לא לכולנו יש את אותם משאבים, אבל במשאבים ש*כן* ישלנו אם נשתמש נכון נוכל לבנות עולמות שלמים".

וההמשך הברור היה "גם ספתא שלי עלתה מאירופה בלי משפחה ותראי מה היא הקימה….." (אושוויץ גם היה במשפט איכשהו אבל וויתרתי לכם עליו כרגע…..)

ואתם יודעים משו?

האמנתי בכל מאודי במילים שלי.

אם היא תשב על כסא המסכנות (בטיפולית מדוברת קוראים לזה קורבנות….) היא לעולם לא תשיג דברים. היא לא תתקדם. וזהו. הגיע הזמן להניח את החסרים מאחורה ולדחוף קדימה.

וזה שהאמנתי במילים גרם לה להתפקס ולהאמין יחד איתי. עולם חדש וענק נפתח לנו מהרגע ההוא. היא לוחמת אמיתית ודוחפת קדימה למרות קשיים בדרך. ולי נפתח צוהר לאמון, להשפעה מופלאה, לאמא שלא הכרתי.

פעם פעם, נורא מזמן, כשהראשונה שלנו בסריית הכוכבים החלה את צעדי המחול שלה, אחד היועצים שהתייעצנו איתו – הורה להוציא אותה מהבית.  (בסוד מגלה לכם שהקשבנו לו, כי זה מה שידענו אז, אבל אל תגלו לאף אחד)

אינלי דרך לדעת מה היה קורה אם לא היינו מקשיבים לו, ואיזו אחריות היתה נופלת על כתפי מול שאר בני הבית, אינלי דרך לדעת מה אכן קרה משום שהקשבנו לו ואילו טעויות או בניית עולם נולדו מהמעשה ההוא,

אבל היום אני יודעת דבר אחד. הוא כלכך החליש את הכוח שלנו כהורים.

במקום לתת לנו זריקות כח עצומות, כלים לקביעת גבול, ידע על ההבדל בין אהבה להכלה וכן הלאה, הוא גרם לי להרגיש שאין לי מקום בסיפור הזה ואינלי מה לעשות בו וזרקותי החוצה מהבמה.

והאמת…. שזה מה שאני באה לומר פה בהכי מודגש.

מקומינו בחיי ילדינו הוא עצום. ישלנו המוןןןן מה להעניק להם גם כשנראה שאין לנו קשר לתהליך שלהם. ונוכל לתת את זה, ולהעצים- רק אם נרגיש עצומים בעצמינו.  (שורש ע.צ.מ. חזק פה היום….) רק לפני דקה וחצי בפרשת השבוע היה כתוב "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" מי אתם אבא ואמא.

סתם אנשים מהצד, או אנשים עצומים ואוהבים שיש להם מהכל יותר כדי להיות שם בשביל הילדים שלנו.

כי אפשר

אפשר לעצום עיניים, להצטמצם, ולהחליט שאינלנו כח.

ואפשר לדעת את כוחינו ולהשתמש בו להעצים הלאה.

להעביר את העוצמה למעגלי ההשפעה שלנו.

תחליטו מי אתם

תחליטו מה הכח שלכם .מה הגבולות.

בע.צ.ם- מי אנחנו בוחרים להיות  בדם של הדורות הבאים.

 

 

ונון ביתים חשובים:

  1. אל. אל תחברו בין העוצמה וההחלטות שלכם (למשל לתת או לא לתת) לבין המעשים של הצד השני. אין קשר ואל תייצרו אותו בצורה מוטעית.
  2. הצורך להגדיר את עצמינו הוא קודם כל מול עצמינו בלי התייחסות לאיך בסוף זה ישפיע בחוץ. ההגדרה שלנו לא קשורה לתוצאה,היא רק יכולה לעזור.
  3. כשאתם תרגישו חזקים ויכולים תראו פתאום איך הסביבה יודעת שאתם חזקים ויכולים.

 

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

WhatsApp Icon

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

Gmail Icon

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך

שיחה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פוסטים אחרונים