זה היה לפני המון שנים. 34 ליתר דיוק. (היסטורי משהו… אה?) היינו זוג די צעיר, עם תינוקת קטנה בת ארבעה חודשים
ועגלה צהובה.
והימים ימי טרום שבועות, והאיש שלי ואני, החלטנו לחגוג את חג השבועות בירושלים, אצל הבּובֶּע שלו.
הסבר קצר: בעלי מגיע ממשפחות ירושלמיות וותיקות וידועות, ובילה את רב חגיו בירושלים, בינהם חג השבועות – עם ההליכה ההירואית לתפילת וותיקין בכותל.
אני, מגיעה ממשפחה חיפאית וותיקה (שלא ישוויצו לי אלה…), והימים ימי טרום אינטרנט וגוגל וזליגת מידע במהירות עוד לפני שהדברים קורים ועד שנישאתי, אפילו לא שמעתי על המנהג המיוחד הזה.
חג השבועות היה מבחינתי מרק שעועית קר, טעים, של אמא שלי, וקרעפלאך גבינה עדינים שבאבי שלי היתה מכינה ושומרת לי במיוחד, ועוד כמה סממנים.
אבל ללכת כותל? מי הכיר? מי ידע, ומה זה בכלל?
אז כדי לאוורר את המוח של אשתו הצעירה, וגם משום שהוא התגעגע לזה, הזמנו את עצמינו לבובע, לחג השבועות.
נסענו עם אילה התינוקת שלנו והעגלה הצהובה, לירושלים. קיבלנו אירוח כיד המלך, בעצם המלכה, ואווירה מיוחדת שלא הכרתי.
בליל החג, לאחר הסעודה, לקח בעלי שיחיה את החליפה והטלית, בירך אותי בברכת חג שמח ובלילה טוב- ויצא ללמוד. את הטלית הוא לקח, כי מיד אחרי הלימוד, הוא הלך לתפילה בכותל.
ואני, אמא צעירה, רק קינאתי לי בשקט וידעת שאי אפשר ללכת לכותל עם תינוקת בת ארבעה חודשים ועגלת אמבטיה צהובה…. שמחתי מאד בשבילו על הגשמת הרצון
והלכתי
לישון.
בשעה שלוש וחצי בערך לפנות בוקר, הפשושה נהייתה רעבה. הגיוני. קמתי בשקט בשקט למטבח, לקחת מים חמים להכין לה בקבוק.
בובע כבר היתה ערה. אחרי כמה דקות, הדלת נפתחה, ודודה פועה נכנסה. ברכות חג שמייח בשלוש וחצי בלילה זה משהו מאד שכיח, כמובן, (זה קורה כל לילה🤪) ואני מתבוננת מהצד על ההתרחשות, איך הן מתארגנות בשקט ובחושך לצאת לכותל.
ואז אומרת לי הדודה פועה :"נו מה, דסי, את לא מתלבשת?"
ואני עונה לה בעיני עגל: "מתלבשת?? למה??"
-"מה למה, ללכת לכותל!!" פוסקת הדודה.
"אבל איך אני יכולה ללכת? יש לי תינוקת ועגלה??"
והדודה פועה לקחה את הבייביה, ביקשה שאביא לה טיטול ובגדים ושמיכה, ושלחה אותי להתארגן בזריזות.
עד שסיימתי, בובע והדודה עם העגלה הצהובה והתינוקת היו כבר למטה וחיכו לי.
לילה. חושך מוחלט.
ספתא אחת, זקיינה וזריזה, מובילה עגלה צהובה עם נינה קטנה, דודה חרוצה, ואמא צעירה ומופתעת, צועדות בזריזות אחריה.
במהלך הדרך הצטרפו לצעידה עוד אנשים.
ועוד
ועוד
נהר של צועדים…
גברים עייפים עם טליתות,
נשים, ואפילו ילדים.
והכי חמוד היה לראות את בובע, במדרגות החמורים בשער שכם, מקפיצה את העגלה במיומנות,
ומקדימה אותנו, הצעירות ממנה, בארבעה צעדים.
רצנו לכותל.
פשוט רצנו אחריה….
את מה שחוויתי באותה שנה, בעמדי מול הקיר העצום הזה, בחושך כשעוד ועוד קהל מגיע, חלקו בשירה ובריקודים, חלק עם ספרי תורה מונפים, אני לא יכולה בכלל לתאר.
צמרמורת עוברת בי גם עכשיו, המון שנים אחרי, וההתרגשות עדיין אוחזת בי ממש. זו היתה אחת מחוויות חיי.
הבוקר עלה. סיימנו את התפילה והתחלנו לצעוד חזרה לפאג"י (שכונת סנהדריה). עכשיו כבר צעדנו בנחת, ולא בריצה.
הגענו הביתה בערך בשבע בבוקר. הזוגאלע שלי הגיע מהכותל עם הדודים שלו וכלכך הופתע לשמוע שזכיתי והייתי (יש לי דמעות גם הרגע, ממש. )
"איך הסתדרת? ומה עשית עם איילה? ואיך הצלחת???"
(האשמתי את בובע ודודה פועה, בארוווור)
עם הדקות נכנסו עוד כמה גברים מהתפילה. הבית של בובע, היה תמיד מלא אנשים, גם בשנות אלמנותה.
עשו קידוש, הביאו עוגות גבינה ואז הלכה בובע למטבח, הוציאה מחבת, וחמאה, וערמת בלינצעס חלביים מהמקרר, העבירה אש (בחג לא מדליקים, רק מעבירים) לכירת הגז, וככה, כשהיא עם הגב אלינו, במטבח הצנוע שלה, חיממה את הבלינצעס על המחבת עם חמאה.
בלינצ'ע פשוט, בהיר, סגור כמעטפה, עם עלה לא דקיק בכלל, וגבינה קצת קצת מלוחה, אבל בכלל לא מיוחדת, עם הגב של בובע הנדירה שלנו, עומדת במטבח ומכינה לכולם, אחרי לילה שלא ישנה, ואחרי חווית תפילה כזאת.
זה היה הבלינצ'ע הכי טעים שאכלתי מיימי !!!
ותאמינו לי שכבר אכלתי כמה מופלאים בחיי.
כי אוכל, הוא לא תמיד הטעם נטו. הוא לא המרקם והצבע והקלוריות והגיוון.
לפעמים הוא האנשים שהכינו אותו, ואלה שזכינו לאכול אותו איתם, והרגעים שהתגלגלו לנו בפה.
אז בבלינצ'ע הבא שאתם אוכלים, או הקציצה, או העוגה, תגלגלו אותם לאט לאט על הלשון , ותתענגו.
כי הטעם הזה אולי יילך איתכם עוד הרבה שנים קדימה……
ועל אכילה רגשית נדבר בשיעור הבא, תלמידים.
חג שבועות טעים ושמח!!!!
הכותבת, דסי זייבלד הינה מאסטר NLP
מלווה אישית רגשית ומנחת קבוצות וסדנאות בשיטת העבודה של ביירון קייטי.
תגובה אחת
דסי,
שנים לא נכנסתי לאתר הזה, ולא ברור איך בדיוק עכשיו נכנסתי וראיתי את הכתבה שלך על בובע!
זה גם הבובע שלי!!!!!!!
איך אני מתרגשת ומדמיינת את בובע במטבח שלה……..
כתבת כל כך יפה….
תודה,
נ.ב ד"ש חם לאיילה הקטנה שכבר גדלה 🙂