לפעמים אני שבר ענן.
גם אם זה בקיץ
ובחוץ יש ארבעתלפים מעלות.
לפעמים הגשם שלי מרטיב לב כמוש והבררים מחשמלים בי את ההגיון.
חשבתי שאני כבר חסינה .אז חשבתי.
לקח שנים להניח את האשמה בצד, ולפתח חוסן כנגד המלעיזים .
לדעת שיש דברים שהם מעלינו וקורים בלי קשר לסיבה ותוצאה או לאיזו טעות ספציפית .
ואני מתכוונת כמובן לילדים שלנו.
לזה שלכאורה לא הצלחנו איתם חינוכית.
ו"איך הם עשו לנו את זה" ו"במה טעינו" ו"מה לא עשינו נכון" ו"איך זה קרה בבית שלנו" וכוליי וכולי.
זכורה לי סיטואציה כואבת ממטבח אהוב ואנשים יקרים מאד, לפני שנים רבות.
הבת שלנו היתה בזליגה הראשונית שלה, בהחלקה התלולה. לאט לאט הסביבה הבינה את המצב החדש, להלן – "הבעיה", וכמובן שכולם בליבם הטוב ובפיהם השופע ניסו לעזור. ואז, באחת הפעמים -כאשר שהיתי אצלם בבית, אנשים שקרובים אלינו מאד , אמרו לי שניים מבני הבית היקר ההוא- ש"זה קרה כי לא נתנו לה-לבת שלנו- מספיק אהבה". הדקירה בלב שלי היתה פיזית. הלב שלי התכווץ לפיסטוק יבש, וכאב כלכך . כי בפועל, הילדים האחרים בבית התלוננו למה "היא", הילדה שעושה לנו ביצפר ובעיות – מקבלת צומי בכמויות והם לא. הגדילה לעשות אחת הבנות הצעירות ואמרה לי- "טוב, אז גמני לא אתנהג יפה ואז לא תהיה לך ברירה ותתני לי צומי" . ככה פשוט. ככה על השולחן .
והנה, היקרים לי, שלא יודעים את ההתמודדות האמיתית והקשה בין כתלי הבית- דורכים לי על כפתור האשמה, וה"למה זה קרה לך" בלי לתת תמיכה, בלי לשאול , בלי לחבק ולחזק.בלי לשתוק.
והכאב היה נורא.
חלפו שנים. ממש הרבה .
אני יודעת בדיוק היכן נמצא הלב שלי בגוף – כי כלכך הרבה פעמים הוא כאב פיזית.
כלכך הרבה סכינים דקרו בו, אפילו בלי לשים לב. לפעמים מתוך שאלה אמיתית, לפעמים מתוך אכפתיות, לפעמים סתם בחוסר טקט.
למדתי לחזק את עמוד השדרה הפנימי שלי,
למדתי לסנן ולפתח שמיעה סלקטיבית,
למדתי להצליח להתבונן מהצד.
למדתי לכאוב פחות- פשוט כי אין ברירה ואני רוצה לחיות.
והנה, בשבועיים האחרונים, שוב מביא השם לפתחי סיטואציות שכבר מידרתי ולמדתי לדלג מעליהן.
ואני מבררת עם עצמי מה שלומי .
זה התחיל בשיחה עם בן משפחה חכם אודות המצב הבטחוני ואיכשהו זה הגיע לזה שאני לא מספיק " דוסית" ו"מאמינה" (וההמשך שלא נאמר…….)
זה המשיך בשיחה עם חברה ששאלה מאד בישירות "דסי מה עשיתם לא נכון, למה זה קרה?! לא האמנתי שאצלך יקרה דבר כזה" (שימו לב .. התשובה בגוף השאלה, אבל האדם הוא יצור מחפש סיבות, ועד שלא תהיה לו סיבה שמניחה את דעתו הוא ימשיך לחקור, כי ככה אנחנו, יצורים חובבי שליטה)
זה גלש לשיחה נוספת על "איך בחרתי לגדל את ילדי וכמה מתירנות הרשיתי בבית" עם דוגמאות מקבילות מחברות בנות גילי ש"חינכו" טוב יותר, ובשיחה הרביעית תוך שבוע, נשבר לי הלב ממש.
ומיררתי את נפשי בבכי לעזר כנגדי.
שוב עמדתי עלובה וכואבת מול כיתת אוהבים שירו מילים בלי לחשוב
שהיו בטוחים שאם הם יפעלו כך או אחרת מובטח להם עולם הבא של חינוך בדיוק כמו שהם חלמו תחת החופה.
הנה, הצליח להם יש להם את הנוסחא המדוייקת.
ולי לא.
עובדה.
ושוב, חלשה וכואבת, נגררתי ללולאה ההיא, המיותרת ממש.
בחנתי את האמונה שלי (אולי לא מספיקה?! במה אני צכה עוד להתחזק, ועוד, ועוד…. אולי אני צכה לבדוק שוב את התפילין שלי?! ) את התפילות שלי (אולי לא התפללתי כראוי?! אולי אני לא רוצה מספיק?! אולי אני מוותרת מהר מדי?! אולי אני שמחה מדי?! אולי רייזאלע התפללה יותר טוב ממני?! וזה בגלל זה?!) אולי לא נתתי מספיק אהבה? מספיק קשר? יציבות? חיבוקים? לא הקשבתי להם? הייתי צכה לקנות לה את חצאית הג'ינס ההיא עם השסע?! לשלוח אותו לטיפול בכח גם כשהוא לא רצה? להוציא מחשב מהבית?! לא להרשות ספרות חיצונית, גם לא זו שאני עצמי קראתי בבית יעקב בילדותי?! לא הייתי צכה להרשות שיהיו בבית תוכים וארנבות ודגים!! זה פלורליסטי. זה מתירני.
להזמין פיצה.
לשיר שולי רנד חז וחלילה.
לספר בדיחות.
ללבוש בגד בצבע ירוק.
אולי הייתי אמא נוראית?!
אולי מעלתי בתפקיד?!?!?!
ושוב הרמתי עיניים ולב ליושב במרומים
ואמרתי לו מכל הלב "אבא ניסיתי. ממש ניסיתי."
אני יודעת שעירבבתי. שהקצנתי. שחלקכם מחייכים וחלקכם נשאבים למילים.
אבל הדעה שלי היא שהייתי אמא נהדרת,ככל שיכולתי. גם מבחינת אבות המזון, ולא פחות מבחינת המזון לנשמה, ולנשמה היהודית. הייתי אמא משתדלת, אמא טועה, אמא מתקנת ומנסה, אמא רגילה. וזה שמסלול החיים והנשמות של כולנו הגיע או מגיע לאן שמגיע- לא קשור נטו רק למעשים שלי
אלא גם למסע הנשמתי הייחודי שלי ושל ילדי האהובים מאד,(רוח)
וגם לבחירות האישיות שלהם. (גשם)
או כמו שאני אומרת בייעוצי שיווק-
אל תבנו רק על המכירה שלכם ופירוק התנגדויות . תמיד יש גם את האינטלגנציה של הלקוח…..
הכל אני יודעת בראש.
וחשבתי שאני מחוסנת.
אבל כשזה בא בצרור, ומאנשים קרובים ואהובים זה מכאיב . שוב .
גשם של דמעות, רוח שמסעירה , ורעמים ללב- שמפשטים עקמומיות אבל מפחידים ומטלטלים.
אני יודעת שיש אנשים שהולכים מולי וחושבים לעצמם שאני אשמה. נו שוין. בכלל לא אכפת לי מה הם חושבים. אני עצמי יודעת שכשאעמוד מול השותף השלישי, שהוא בעצם הראשון והיחיד- אוכל לומר שעשיתי כל מה שיכולתי כדי למלא את חלקי בשותפות. בעזרת השם.
אבל בינתיים
כלכך כאב לי-
שהרשיתי לדמעות לשטוף לי את המציאות ואת העלמא דשיקרא הזה שמטשטש לנו את האמת ואת הגאולה.
לאט לאט אני מנגבת דמעות
מאחה שברים בלב (מישו אמר קינצ'וגי?)
וממשיכה לעשות את מה שאני הכי מאמינה בו: לאהוב ,להשפיע טוב, לחבר, לחבק, ללמד זכות,
גם על עצמי.
אין בי כעס על המכאיבים.
וזה שלב מגניב (מילה עם חיוך למצב שאני מזהה התקדמות בתוכי)
כי אני יודעת ששומדבר לא נעשה חלילה מרוע. וזה נעים לא לכעוס כעס מיותר.
יש בי רק שקט שעם הזמן ישקע אל מחוזות הניסיון, ויומאחד, אחבק אמא אחרת, במצב דומה ואגיד לה- "אני יודעת איך את מרגישה, אני יודעת שעשית כל מה שאת יכולה!! " ואוכל לעזור לה לראות את האמא הטובה שהיא היתה לילדיה.
ברוח ובגשם.
ואולי אולי
בפעם הבאה שסערת רוחות וגשמים תבוא לבקר אצלי
אדע לפתוח את המטריה מהר יותר, או לברוח להתחבר תחת הגגון הקרוב
עד יעבור רעם.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
אני ממש בדמעות! איזו מדהימה שאת!!
וכמה אנשים יכולים להכאיב בלי לרצות או להתכוונן בכלל. כמה אנחנו צריכים להזהר עם המילים שיוצאות לנו מהפה.
ד' ישלח לך כח ובריאות ואהבה!
וישלח לכולם את השכל לדעת מתי עדיף לשתוק…..
❤️❤️❤️