זַלְמֶן לַייבְּ עושה בושות / דסי זייבלד

בתחילה כשהוא היה קטן כולם אמרו שזלמן לייב עדיו לגדולות.

מה זה גדולות, ענקיות.

שוטנשטיין קטן עליו.

כבר כשקראו לו את השם הזה, התכוונו כלפי מעלה, לא סתם מעלה- אלא מעלה מעלה. רקיע שמיני וחצי כזה. כי קראו לו על שם איזה סבא צדיק, נשמה גבוהה, עם המון איחולים שיזכה לקבל מהתכונות של זיידע זַלְמֶן לַיְיבּ (בבקשה שתקראו את זה כמו שצריך, עם כל הקנייטשים)

וזלמן לייב לא אכזב. ועלה מעלה במעלות, גם של התורה גם של היראה גם של אהבת השם ושל עוד חלקיקי תרי"ג כאלה ואחרים.

אבל כל זה התרחש- עד שיעור בייס של ישיבע גדיילה. שם משהו קרה. אף אחד לא באמת יודע מה, אבל משם- זלמן לייב גילה את הכיוון ההפוך של ה"מעלות"   והחל להחליק במורדות. חְלִיק וּחְלַק, וגליץ' וגלץ' וזלמן לייב כבר בקושי עם כיפה גרוש על הפדחת, עושה טובה להורים ו"מכבד" . מכאן המסלול הרגיל של ניסוי וטעיה בתרבויות יוון השונות, על כל אלף האיים שלהן, וכמה שנים של פאזל לא ברור של פיסות מציאות.

מאמע וטאטע של זלמן לייב עמוסי יגון ואכזבה, לא יודעים איך לאכול את הצפרדע שמקפצת להם מול העיניים, ובטח שלא איך לבלוע אותה. השם ברחמיו מעביר לידם את הימים והשנים ואיכשהו זלמן לייב מתחתן עם תכשיטה חמודה שגם "עשתה סקי" במסלולים הצבעוניים של החיים ובסיעתא ניסי דישמיא הזוג בונה בית מפתיע, של דוסניקים מודרניים עם נגיעות יידישקייט מרוככת בקצוות, וניחוח מסורת מסתלסל מעלה.  וזה יותר ממה שציפו ממנו, וחשבו שיקרה- כשהוא היה אי שם ב"אתר הסקי של המדרונות" .

היום פגשנו את אבא של זלמן לייב באושר עד. אמרנו שלום, והוא בירך ואיחל מזל טוב על הנכדה החדשה שלנו, שירה, (ברוכים תהיו, בשמחות אצלכם!! ) ואזזז, אמר לנו שגם להם נולדה נכדה –  אצל זלמן לייב  נולדה תינוקת קטנה. "איזה יופיייי"  אנחנו שמחים איתו "מזל טוב, מה שלום היולדת, ואיך קוראים לבובה החדשה? " ואני רואה את פיקת הגרון של אבא של זלמן לייב עולה ויורדת והוא בולע את הרוק ממש חזק לפני שהוא אומר לי "שלי יוכבד". "איזה שם יפההה" אני אומרת לו ואני רואה שהוא מתחיל לנשום בחזרה. "כן? " הוא שואל אותי. "בטח", אני עונה  "שלי, זה שם שהוא מתנה לאמא של התינוקת "שלי". כשאמא קוראת לבייביה שלה שלי, זה הכי ללב". הוא מהנהן בראש ככה קצת על העוקם אבל אני רואה שגלגלי המוח שלו כבר עובדים. "אם היו לי עוד בנות יש סיכוי שלאחת מהן הייתי קוראת שלי, או ליבי או משו כזה" אני מתקפת את דברי. "כן? " הוא שואל שוב. "כן" , אני עונה,  "אני יודעת שזה שם שפחות מקובל בקהילות שלנו" (נו אני לא ממש בקהילה שלו ושל אשתו, של הצו"לניקים הצדיקים, אבל אני רוצה מאד שהוא ישמח) " אבל זה שם עם משמעות כלכך יפה, שיש סיכוי שהיתה לי בת כזו"

אבא של זלמן לייב מהרהר ואומר לי "נכון".

אנחנו נפרדים עם איחולי נחת הדדיים, לכל הסבות והספתות והנכדודיאדה.

יכול להיות שבראש הוא חושב איזה מוזרה האשה הזו, ויכול להיות- וכך היה נראה לי יותר- שמשהו קצת נרגע לו. עבר בשלום האירוע. הוא אפילו קיבל חותמת שזה יחסית סביר.

ואף אחד בכלל לא זוכר והזכיר שקוראים לה גם יוכבד.

את מי מעניין הספתא ההיא, ספתא יוכבד ,שקראו לשלי הקטנה על שמה.

ואחרי שהוא מתקדם לבסטה של הפלפלים אני אומרת לבעלי: " זלמן לייב עושה בושות" ושנינו צוחקים.

בתור הורים מנוסים לילדים שבחרו בדרך אחרת – שונה משלנו – אנחנו מכירים את הקטע הזה של בחירות אחרות, את הקושי הזה גם מול עצמנו ועוד יותר כשזה פוגש את הסביבה שלנו: ביגוד אחר, שמות אחרים, התנהלות אחרת, התנדבויות אחרות בקהילה, בחירות שונות למשל כמו לעשות צבא או להסתפר אחרת ממה שרגיל אצלינו.

בואו, גם אנחנו עברנו את זה, כמו כולם ועוברים את זה. גם לנו היה "זלמן לייב"  שעשה בושות.

אבל ככל שחולפות השנים והניסיון גדל אנחנו מבינים שלא זלמן לייב עושה בושות, אלא אמא של זלמן לייב (רק על עצמי לדבר ידעתי…) עושה בושות . בגלל שאמא של זלמן לייב מתביישת, היא גורמת לעצמה להיות מבוישת. כי כשאמא של זלמן לייב – כל האימהות והאבות של זלמן לייבים, מבינים שזלמן לייב לא עושה בושות – אלא הוא פשוט מלביש את הג'ינס הזה כי הוא רוצה, מסתפר בצורה הזאת כי כרגע ככה הוא אוהב או מרגיש שצריך, מחליט ללכת לצבא או לאיזה מקום עבודה שזה לא הרגיל שלנו – הוא לא עושה את זה בגלל אבא או אמא, או כדי לעשות בושות, הוא עושה את זה בגלל זלמן לייב.

ואני יודעת שזה משפט מאוד פשטני אבל לקח לי שנים לקבל אותו באמת בבפנים שלי, לחבר בין המוח ללב, ולהבין שאני לא צריכה לשלם את המחיר של בושה על מעשה שילד בחר לעשות אותו, ולא משנה הסיבה של הילד. זה לא שלי.

איך לעשות את זה?!

יש המון דרכים, המון!!

אבל ברגע ששחררתי את המקום הזה ש"הוא עושה 'לי' בושות"  (תדגישו את ה"לי" )

והרשיתי לעצמי לראות אותם כיישות נפרדת בעלי בחירה – פחות נאלצתי לתרץ, פחות הייתי צריכה להסביר, אני לא לוקחת אחריות היום, ומטבע הדברים אני פחות חווה בושה.

באחת ההזדמנויות יצאתי עם אחת הבנות שלי לקניות. היא לבשה חולצה שלא ממש התאימה לסיטואציה שלנו יחד. אני עם כיסוי ראש ולבוש צנוע, והיא "בקייטנת החופש הגדול". איפה שהוא באמצע השופינג, היא פתאום קלטה את המצב ושאלה אותי: "אמא את לא מתביישת ללכת איתי ככה?" איזה כיף שהייתי מספיק חזקה להגיד לה מאוד בפשטות וממש ממש בלב נקי "מי שלא מכיר אותנו ורואה אותנו יחד –  מבין שלא אני הלבשתי אותך ככה,  ומי שכן מכירותנו – קל וחומר שיודע שלא אני הלבשתי אותך ככה, אז לא, אני לא מתביישת …" ( כמעט עמד לי על הלשון לשאול אותה אם היא לא מתביישת, אבל אני לא בטוחה שרציתי לשמוע את התשובה אז לא שאלתי את השאלה… חחחחח. אל תפספסו את ההומור, גם אם הוא ציני )

כשאני אומרת 'זלמן לייב עושה בושות", האמת שאני מתכוונת לזה שאבא של זלמן לייב עוד לא הבין שכשהוא מתאמץ לבלוע מולי את הצפרדע שזלמן לייב תפס בביצה הקרובה, אני יודעת שזה בכלל לא הצפרדע שלו, זה של זלמן לייב, ובא לי להגיד-

זלמן לייב עושה בושות

ואבא של זלמן לייב צריך לשחרר קצת אחריות…..

נון בית חשוב:

בשבח והודיה להשם ואינלי מושג למה, אני אישית חוויתי פחות את קטע הבושה. אולי כי אני לא הגיונית.

ופה אני מדברת גם בתור אמא וגם בתור יועצת רגשית: ברור שאני מבינה שאנחנו חווים בושה בסיטואציות האלה, ובושה זה עונש עצוב ומכווץ .אבל בסופו של דבר אם אנחנו רוצים ל"החלים".

גם להחלים אנחנו בעצמנו וגם לעזור לאחרים להחלים – כלומר להחלים אותם – לתפקד מתוך מקום מכווץ לא ממש ייצור הרחבת הדעת הסובבים אותנו. לכן אני חושבת שחשוב מאוד לצאת מהנקודות השליליות כמו אשמה, בושה, כעס וכדומה, למצוא כל דרך כדי לעקוף את אבני הנגף האלה כי משם הדרך תהיה מלאה הרבה יותר פרחים מקוצים.

נון בית חשוב שתיים:

לעולם אל תיבהלו מהומור. גם אם הוא בצבע אפור כהה. כשאנחנו מצליחים לספר את הסיפור שלנו בהומור – זה סימן שמשהו שם מאוד מתרפא.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

פני הדור כפני המשיח / דסי זייבלד בסוף, זה מה שהופך אותנו מכבשה בודדה לעדר / דסי זייבלד בין מניפולציה למפלצת: כך נפעיל את הלב ממקום נקי הנרות השקופים הללו:לפני שאתם מתעלמים מהילדים ה'נושרים' שלנו, אל תשכחו את הלב שלנו ההורים! תספרו אתכם: שבע מידות ששיכות להורים של נערות ונערים מתמודדים