גרנו ברחוב של המנהל.
אתם יודעים מה זה בחיפה של פעם לגור ברוב של המנהל? זה אומר שהמנהל יודע מה קורה איתך גם אחר צהריים כשאת משתובבת על המדרכה, ובערך מגיל ילדות כבר מכיר את "הסחורה" .
בחיפה של פעם, כולם הכירו את כולם. ועוד יותר כשגרו כלכך קרוב. אז להיות שכנים של המנהל של התיכון ( תחליפו את זה במילה "סמינר" ותרגישו את מפלס הלחץ עולה… ) זה היה להיות תחת עינו הפקוחה מגיל ילדות ועד הריאיון המלחיץ של כיתה חית,
כשהאגדות שמסתובבות על הסיבות "שלא מקבלים לתיכון" היו יותר עסיסיות מכל אגדות ג'יי קיי רולינג בע"מ.
זה היה " לדעת ברקע- שעין רואה, ואוזן ש
ומעת, וכל מעשיך בפנקסי הוועדה נרשמים".
והכי זה היה – להיות פשוט ילדים טובים.
הבית שלנו היה בית די קונפורמיסטי שהקשיב לכל ההמלצות של מערכות החינוך למיניהן, בכל הענינים.
רצינו שהילדים ילמדו בחינוך החרדי הרגיל וכל מה שאמרו לנו עשינו. וכך הלבוש של הבנות – היה בית יעקב מאד קלאסי, בלי כיתובים ונצנצים וצבעים שאין על פלטת הצבעים החרדוסית, באורך שהיה כתוב על לוחות הברית של הר סיני, האלה הראשונות לפני שמשה רבינו התייאש מהמצב וסגנון ששרה שנירר היתה משווקת בעצמה.
וכך התפלאתי מאד, אפילו מאד מאד, כאשר יום אחד ניגשה אלי המורה שיינא, שהיתה יועצת בתיכון, כפפה את ראשה אל עבר ראשי, ובנימת סוד רוחש לחשה לי בשקט , כדי שלא יהיו לי פדיחות מכל הנשים בסביבה- שלאילה שלי, בכורתי, שבכיתה ו' או ז', יש חולצה עם כיתוב מקדימה.
לנוווו???? לי???? אצלינו????? לאילה????
לא יכולתי לקבל ולהאמין . המורה שיינא, אמרתי לה בצדקנות – "אצלינו לא מלבישים חולצות של כתוב… " אבל המורה שיינא התעקשה. המנהל עבר בסביבה, וחבל שזה יהיה לילדה לרועץ כי הנה ממש עוד שנה וקצת, או שנתיים, ממש הנה הנה, מתחילים הראיונות לקבלה לתיכון.לא ייתכן. אמרתי לה. לא ייתכן.
אבל משום שאני יצור קונפורמיסטי ומשתף פעולה – אמרתי שאבדוק.
ברור שהייתי בטוחה שהטעות שלהם ושמחפשים אותי מתחת לשטיח…
עברתי על הארון של אילה אחד אחד. שום וכלום. הנה צדקתי. הם טעו. הוא ראה ילדה אחרת עם כתוב בחולצה. כשאפגוש את המורה שיינא, (שגם היתה המורה שלי…. ) אגיד לה.
ופתאום, באחת מגיגיות הכביסה, היא זרחה לי בלבן בוהק.
חולצה חדשה ויפה, של טומי הילפיגר שקיבלנו בירושה (אנחנו היינו מהמליינים … קבלנו חולצות חדשות מיד שניה…. ) לבנה צחה, עם הסמל המדליק של טומי מקדימה, יעני המותג, אבל מתחת הסמל, היו אותיות כחול על גבי חולצה.
בגלל הסמל היפה והשילוב של הצבעים – לא שמתי לב לכיתוב.
המנהל צדק.
כמובן שבאותה שניה הפכה החולצה היפה לפיג'מת מחמד, מן חולצת בית או חולצת טיולים רק לשמורות טבע שהמנהל לא יכול להסתובב אפילו בטעות. למשל בהודו.
ואני…. אני למדתי שאפילו שיש לי כותרות מאד ברורות של "בלי כתוב" "אורך סנטימטרים" "אצלינו הולכים בדיוק לפי הכללים" – גם אצלי יכולה
להתפלק לגרדרובה איזו חולצה סוררת שלא שמנו לב לכתובה שעל הקיר שלה
גם אצלי יש פאשלות קטנות, אי דיוקים, בלבול.
דור של משיח.
הפרוטה מתכלה מהכיס בקצב שלא מבייש שבר ענן באמצע טבת. בן קם באביו, כלה בחמותה, ועוד קוראת לה שוויגער, החוצפה סגה ומשגשגת, סוגה בשושנים כולל הקוצים – ובעיקר.
שום דבר כבר לא שייך לשום מגדר או מגזר, הכל מטושטש ומעורבב. ואנחנו צריכים דחוף את תשבי שיתרץ לנו קושיות ובעיות. אני אישית חושבת שיהיה כדאי ודחוף להתחיל עם הבעיות ואחר כך לעבור לקושיות. המצב דחוף וצפוף.
וביחד עם כל התסמינים שנכתבו לפני אלפיים שנה גדלים הילדים שלנו, והדור הזה ממש ממשש את האותיות הקטנות בצורות הכי פרוגרסיביות שאפשר, כפי שאף אחד לא ניחש – שיום אחד הישר יהיה עקום ולבן יהיה שחור.
ואנחנו נסחפים בזרם של שאלות ואי בהירות, בהירות שיוט, בלי שליטה אמיתית על מהירות התנועה. החיים קורים אותנו ואנחנו נסחפים איתם לחופים אבודים.
דווקא אז…
כשאנחנו בכל מיני מובלעות חיים שאין לנו מושג איך לצלוח אותן, דווקא אז צריך להזכיר לעצמנו שאנחנו הדור של המשיח. אצלינו מתנקז כל זרם הסמבטיון הזה, הרועש, עם האבנים המתגלגלות בו ומסכנות נפשות, אבל תיכפ ממש תגיע שבת, וכל האותיות על החולצות יהיו ברורות.
פני הדור
כפני המשיח.
וזה משמח מאד.
דסי זייבלד
מלווה הורים לנוער מתמודד
אמא מאמנת ומתאמנת
0502251886
[email protected]
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
