אני יודעת שכבר אחרי שבועות
אני יודעת.
תאמינו לי…. חתיכות של עוגות גבינה התיישבו לי תחת כל צמיג רענן ומסרבות להיפרד (כי כאילו קודם הייתי חסרה ….)
אבל משום מה… רות אוחזת בשובל בגדי, ומסרבת לעזוב אותי.
ובקולה השליו והנעים היא מלמדת אותי משו מדהים נוסף.
בין פרוסה לפרוסה בחג הקדוש
ובין פרק תהילים למשנהו
אני נוהגת בחג השבועות לקרןא את ספרו של הרב מאיר למברסקי "על הגבורות – בימי שפוט השופטים", העוסק במגילת רות, ומנגיש אותה גם לקלות דעת שכמותי בצורה אכילה בהחלט, רכה כגבינה ומתוקה כדבש.
מדרשי חז"ל בסדר כרונולוגי ובשפה פשוטה ובהירה.
תענוג.
(אגב, כל הסדרה מומלצת בחום רב )
כל שנה מחדש.
והיו בעיני כחדשים.
יש מדרשים שאני זוכרת מהשנים שעברו
ויש כאלה שכאילו פעם ראשונה נתקלתי בהם ונעמו לי ביותר כחדשים.
והשנה-
נפל לי איזה אסימון.
(ברור לי שהרגע, ב"אסימון" זניח, הסגרתי את קבוצת הגיל שלי. וכאשר אבדתי…אבדתי…)
פתאום הבנתי מה היתה נקודת המפנה של רות.
היה רגע אחד שבו היא חרצה את עתידה, עם או בלי לדעת מי יהיו הדורות הבאים שייצאו ממנה, מלכות בית דוד.
ואני מערבבת עכשיו רגעים של עם ובלי מדרש, במדרש תמונה פשוט ואנושי.
הולכות נעמי הכואבת ושתי כלותיה בדרך. משערת שהנעליים שלהן לא היו איזה ניו באלאנס עם בולמי הזעזועים החדשים ולא סקוני המילה החדשה.
בטח זה היה מקסימום איזה תנכיות כאלה בלי התחכום הנוח של ימינו אנו.
השמש קופחת על פניהן ואת מסנן הקרינה הן השאירו בבית.
והדרך זרועה חרולים ואבנים ולא ממש סלולה
ואז –
הן מגיעות לצומת. פשוט צומת. נראה לי צומת טי כזות.
במילים של פעם-
זו פרשת דרכים.
בטח על צד אחד היה כתוב בשלט – מואב או עמון או משו בסגנון
ובשלט הנגדי היה כתוב כנען.
או ישראל.
ונעמי – ברורה לה דרכה.
וברור הכיוון.
ולפני שהיא פונה מערבה לכנען, היא מסתובבת אל השתיים היקרות לה (טוב לא סיפרו במגילה סיפורי כלה ושוויגר….אני מנחשת שהיו שם יחסים טובים…חוצמזה הנפשות הפועלות גדולות העם וכל זה) ואומרת להן שזהו. הגיע הזמן להפרד.
בטח זה היה משו בסגנון של " אוי, אני לא טיפוס של פרידות. אני לא טובה בזה. באנה בנות. חיבוק קבוצתי , נשיקה, ונסיים עם זה."
ערפה , קלילה וצייתנית, מה שנקרא היום – "זורמת" ,
מביעה את האהבה לנעמי הנהדרת ונפרדת לשלום.
ורות,
רות לא רוצה ללכת.
היא רוצה להמשיך ללכת לכנען.
עוצרת נעמי בשמש הקופחת ומסבירה לה שלא ממש בטוח שכדאי לה. גרים וכל זה.לא בטוח שייתנו לה להתגייר בכלל.
וגם הרכוש לא מי יודע מה מבטיח שם.
ועמון ומואב בקהל ה' זה לא המצב האולטימטיבי עד לשינוי החוק .
ורות
מקשיבה
ובנחישות שלווה
היא חורצת את עתידה.
באשר תלכי אלך.
עם הקושי, עם הכאב, עם העניות, עם העתיד הלוט בערפל אני בוחרת
ב ו ח ר ת
להמשיך איתך.
הכי השתייכות. הכי קבלת עול ומרות.
רות בוחרת את עמ"י כעמה
ואת נעמי כמנטורית שלה.
הכי בחירה.
הכי עתיד.
באשר תלכי אלך.
מאתמול מלווה אותי רות בהחלטתה האמיצה.
ובוודאי שעם המדרשים ניתן להבין שלא מכאב נבעה ההחלטה.
אלא מהרצון להשתייך. להקשיב לדעת גדולה וחכמה ממנה, שרות ידעה שרק תיטיב עמה (נעמי)
כמה חזק הכח הזה.
היכולת לבחור לאן אנחנו רוצים להיות שייכים
ומי יוביל אותנו בדרך לשם.
בערב החג כתבתי משפט:
אני אוהבת אותך תורה, גם על החלקים שבך שאינני מכירה.
אני מקצינה את המשפט:
גם על החלקים שבך שקשה לי להבין.
גם על החלקים שבך שפוגשים אותי בצד השואל של החיים.
גם שם אני אוהבת אותך.
כי שייכות
וקבלת מרות
זה לא רק מתי שמתאים לי ונח.
זה גם כשקשה
ועני
ושונה
ורחוק
וכואב.
זה שייכות בכל מחיר.
גאה להיות שייכת.
ורות….אל תעזבי עדיין.
תני לי להתבונן בך.
בשקט שלך.
ביכולת הספיגה המופלאה.
בשיקול הדעת.
בכפיפת הקומה בפני מי שגדול ממך.
בך.
וכשתלכי…….
ובאשר תלכי……..
הלוואי אזכה ללכת.
מקדישה באהבה לאמא שלי
שככל שחולפות השנים
אני רואה עד כמה
היא בסופו של דבר
ה"רות" של חיי.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
