תנו סוף טוב לסיפור: היה זה ל"ג הכי לא חג שחוויתי… / דסי זייבלד

זה היה הלג הכי לא חג ולג, שחוויתי.
בשנים ההן, כשאחד הילדים "הביא את הקטע שלו" ויצא לי בשאלה בלי לחפש תשובה בכלל, השינויים שעברו על הבית שלנו היו מטלטלים מאוד. היינו אז הורים די צעירים , ואירוע כזה היה די נדיר.לא ידענו איך להתייחס לזה, לא ידענו איך להושיב את זה בתוך המערכת המשפחתית, והיו פעמים שזה אפילו עבר בינינו כמו איזה חתול שחור חמקמק. היו לי הרבה ימים בתקופות ההם שלמרות כל המאמצים כל הניסיונות וכל האופציות הייתי עצובה, שבורה , ומחפשת פתרונות.

בשנה ההיא (כמו בהרבה שנים אחרות אחרי פסח החלטנו לצאת לחופש.

חופשה אצלנו זה חוץ לארץ . רחוק, סקרני, מתנתק, כמעט סנובי. אבל ולמרות האהבה שלי לחופשים ולחול באותה שנה היה לי ממש קשה לצאת לחופש. בעלי אומר שלצאת לחופש צריך במצב טוב, כלומר – כשהנפש רגועה והמצב של החשבון בבנק שקט ויש מי ששומר על הילדים וכן הלאה,, כי אם יוצאים לחופש מתוך מצב של מצוקה כלשהי זה ישפיע על החופש. צודק.

אבל אצלנו היו כמה שנים של מצוקה שאם הייתי מתייחסת לנתון הזה יש סיכוי שלא הייתי יוצאת הרבה שנים לחופש והחלטנו כן לצאת ולצפות שהחופשה תעשה לנו טוב.

אני ממש מקווה שלא תגלו לבעלי את מה שאני הולכת להגיד עכשיו, אבל הוא צדק. משום שמבחינתי להתארגן לחופש ההוא מבחינה רגשית נפשית מנטלית ואפילו טכנית היה אחד החופשים הקשים.

הייתי כל כך מטולטלת והגעתי למצב שבבפנים שלי אפילו לא רציתי לנסוע, למרות שידעתי עד כמה זה כן חשוב לי נקודה במוצאי שבת, לפני הטיסה ארזתי את הדברים ובכיתי פשוט מהעומס הנפשי.

איזה סיטואציה הזויה: אישה הולכת לצאת לחופש לאחת המדינות היפות שהיא חלמה לטייל בהן והיא אורזת ובוכה. כזו נשיאת מורכבות. הבת הגדולה שלי אמרה לי אמא את מפחידה אותי אל תצאי ככה!

ובקול בוכים מיילל אמרתי לה (תנסו לעשות את זה בקול זה יעבוד לכם יותר טוב) "אני יודעת שאני צריכה את זה, אני יודעת שזה יהיה לי טוב, אני יודעת שכשאני אגיע לשם אני אתנתק, הכל בסדר" (כשאומרים לכם הכל בסדר תדעו שזה הכי לא בסדר)
טסנו.

היינו בנופים מדהימים, התנתקנו, היה לנו זמן זוגי מהמם – בלי כל הבעיות שהשארנו בארץ, בלי כל הלבטים וההתחבטויות. כמה ימים שהיינו יותר עם עצמנו באופן נקי. המצב רוח שלי היה לפעמים למעלה לפעמים למטה כמו נדנדה (לפעמים אני חושבת שזה כמו מטרונום…… )וצילמתי המון תמונות של אושר שמי שיראה אותן יהיה בטוח שהייתי בפסגת האושר של חיי.

ואז הגיע יום רביעי.
יום רביעי היה ל"ג בעומר.

כשסגרנו את החופש הזה לא שמנו לב שזה נופל על התאריך העברי הזה. אחרי ששמנו לב זה קצת היה מאוחר לבטל והחלטנו שבסדר אין דבר יהיה לנו ל"ג בעומר בגלות.

ערב ל"ג בעומר, כל תושבי ארץ ישראל וילדיה עושים קרשים מכל השאריות שנשארו מהאלטזכן של פסח, אנשים עורמים ערימות בחצרות ועושים היטלר גבוה (או ערפאת או המן הרשע או אחמדיניג'אד, מי שתבחרו להיות הרשע התורן) ואנחנו ברכב שכור על כבישים מפותלים במעבר הרים מהמם על איזה רכס הרים ירוק מנוקד בפיסות שלג לבנות.

היערות סביבנו גבוהים וירוקי עד, והשמיים שמתגלים בין העצים כחולים ואינסופים ואת האמת? הרגשתי כל כך רחוק נקודה רצית כל כך להיות חלק מההתרחשות החגיגית של לג בעומר.
לשמוע את הילדים רבים בחוץ על קרשי מדורה, משחילים תםוחי אדמה לקטוצ'קעס, ולהריח ריח שרוף של מדורות פרומט שילדים דחויי סיפוקים הדליקו בטרם עת .

ואני בנוף של גלויה, מהנופים היפים בעולם, ומתגעגעת הביתה, לבסיס האם שלי.

לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב.

והמילים שזורמות והולמות בי בבפנוכו שלי היו: "מה הקשר מה הקשר! שאת פה עכשיו … איזה תקוע"
השמש הנמיכה שקוע, ידעתי שבארץ ישראל כבר חושך ולפידים בוערים מדליקים מדורות שמחות לעילוי נשמת רבי שמעון, והיה לי חמוץ בלב, ואז – אז מתוך האיד שלי (החלק הנמוך באגו של פרויד… ) "בירכתי" אותם שיעלו להם כל היערות האלה באש. שתהיה להם מדורת ל"ג בעומר אחד גדולה.
ככה היה לי נמוך ומתגעגע בפנים.
ולא
אני לא גאה בזה….

בלילה בלילה ששלחו לי תמונות מהמדורה של החיידר, התגעגעתי עוד יותר ואז כבר אפילו הייתי עסוקה בהאשמה שזה בגלל המציאות הדפוקה שלי, ולמה שכנעו אותי כן לנסוע לחופש, ואיזה מעצבן שאני פה עכשיו ולא שם, מכולם היו אשמים בזה אפילו אם לא היה להם קשר בכלל לאירוע.

פולין פינת וורשא, קיטורים שדרת לבד בחושך.
למחרת בלילה חזרנו לארץ.

יצאנו מהדלת האלקטרונית של נתב"ג אל הבילות הלילה של ארץ ישראל. האוויר היה מלא בריח של מדורות וקטוצ'קס ועצים נשרפים, אותיות פורחות באוויר.

אני נשמתי עמוק עמוק גם את האוויר של החופש גם את הריח של המדורות (הייתי מבסוטה שלא הייתה לי כביסה תלויה בחוץ) והרגשתי שחזרתי הביתה.

היום דיברתי עם חברה והגענו למסקנה שלא כל סיפור צריך להיגמר באיזה שהוא סוף טוב, או באיזה שהיא תובנה מאוד ברורה. כי כל אחד מאיתנו קורא טקסטים ולוקח אותם למקום שלו, מניח שם את הטובנות שלו, את המחשבות שלו, את איך הוא הרגיש בסיטואציות דומות. אני כמעט מתפתה להשאיר את זה פתוח לגמרי בלי להגיד בכלל את הטובנות שיש לי, למשל את זה – שלא תמיד בן אדם מרגיש בבית שלו, מונח בחיים שלו, ושזו באמת הדרך שהתוו לו משמים.

שיכול להיות הבן אדם הכי מחונך בעולם ויבוא לו שיישרף היער מרוב כעס וגעגוע. שאתה יכול להיות בנוף הכי יפה ועדיין לרצות את מה שהשארת בבית או את מה שהכרת מפעם מזמן, הפשוט והתמים.

אבל בסוף בסוף בא לי להשאיר את זה פתוח שכל אחד ימצא את עצמו בלג בעומר שלו.

ואתם יודעים מה?!

כן בא לי להגיד לכם משהו. שבעצם טוב ללמוד מזה שגם בימים שהכי עמוק ונמוך לנו והכי תהום (אפשר גם בלי "הכי"..) לזכור שזה לא תמיד יישאר ככה, וימואחד יהיה לנו ל"ג שמח.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

יום ה'לא' הלאומי | דסי זייבלד בסוף, זה מה שהופך אותנו מכבשה בודדה לעדר / דסי זייבלד דסי זייבלד: קחו שמונה אורות שילוו אתכם בהורות בחג הזה הנרות השקופים הללו:לפני שאתם מתעלמים מהילדים ה'נושרים' שלנו, אל תשכחו את הלב שלנו ההורים! חד גדיא – הפיוט שתבכו ממנו מצחוק ומרגש – מוקדש לכל ההורים לנוער מתמודד / דסי זייבלד