יום שלישי

|

|

05/11/2024

לאישה החרדית

|

|

|

05/11/2024

|

יום שלישי

הקשיים חונקים אותך? תברחי להם! | דסי זייבלד

אפשר לקחת חופשה מהצרות! דסי זייבלד מלמדת אותנו איך לקחת את המזוודה עם כל ערימות הצער והקשיים, הלבטים והבושוות, המה יגידו ומה יהיה ופשוט להניח אותה בשדה התעופה, לשכוח ממנה לכל הרוחות... ולחזור אחרי תקופה דף חלק, אחרי תפילות נקיות ואנרגיה - להמשיך מחדש עם תקווה בלב
בורחנות. אקספיזם | קרדיט: shutterstock

יש מילה אחת, חשובה מאד, שהמלחמה הביאה איתה  ירחם עלינו השם.

היא עם עומק פסיכולוגי, עם הצדקות לנפש, והיא פותחת אופק חדש לנתיבי מילוט.

אסקפיזם.

מבטיחה לכם שלא הכרתי תמילה הזו והלכתי לבדוק  מה היא.

אז המילים שמופיעות במילון בצמידות לאסקפיזם הן קודם כל המילה בעברית צחה- "בורחנות" ואז- דרך להימנע מחיים לא נעימים, הסחת דעת, פעולות דמיון כדי לייצר לעצמינו תחליפי מציאות, ורצון לברוח מן המציאות.

מתחילת המלחמה משתמשים במונח הזה הרבה. מסבירים את צורך הנפש במנוחה מהתעוקות, מהסטרס, מהלחץ.

אומרים למצוא דרכים לברוח. במודע. בכוונה.

פעם פחדתי לברוח.

פחדתי מההרגשה שאני צכה לברוח ממשו. פחדתי להודות שזה צורך. פחדתי מהמילה. פחדתי מהמעשה.

פחדתי לברוח.

כי פעם החיים שלי היו בשליטה, לפחות מסויימת, לפחות זו שחשבתי שנמצאת אצלי. פעם מה שרציתי קרה והתגשם כמו שרציתי. גדלתי, התחתנתי, נולדו לנו ילדים, הצלחתי להיות אמא נחמדה, הכל הלך לפי הספר.

עד שהגיע הפרק של השברים.

ושם התרסק לי כל מה שידעתי. ההורות, החינוך הגבולות, המובן מאליו, הכוח שלי, הבריאות, השיחות הזוגיות. הכל קיבל תלת מימד, תלת פאזי ותלת אופן וצורה. כל התלת שיש.  וכל הטוב שריפד לי את חיי הקודמים התפורר לאלף אבקים בחיי החדשים:

כשהילדה שלי התחילה לנו את מסכת אבות ואהבות, אמהות ודמעות, אחים וצרכים וצריחות. כשנכנסנו למועדון היוקרתי של "ילדי המגלשה"- הילדים שמתגלשים בגן השעשועים של החיים.

ופתאום רציתי לברוח.

רציתי לברוח מצער, מאכזבה, מיגון, מבושה, מכעס, מתסכול. מעייפות, מיועצים, מדעות, ממעגלי משפחה, מרחמים, מחוסר אונים, מהצורך לחפש תשובות כל הזמן, מהלא למצוא, מהלא לדעת, מהלדעת מה שאני לורוצה לדעת.

רציתי להיכנס למיטה, למתוח שמיכה מעל הראש ולהיעלם לכמה שנים ו"תעירו אותי כשזה יסתיים".

היו פעמים שיכולתי לברוח. לקניון. לאחותי. לחברה. ליערות הכרמל. לים. כמה דמעות שפכתי אז ליד האבנים הענקיות בבת גלים, בחופ'שלדתיים. בגללי הים מלוח. בדוק.

ולעתים רחוקות, וזה כי היינו תפרנים אז ממש רחוקות- נסענו לחופשה בחו"ל.

התביישתי ברצון שלי לברוח. מי בורח?! מי שלא יודע להתמודד. אז פדיחות לברוח. אממה?! כל פעם שחזרתי מבריחה כזו- חזרתי טוב יותר!!!!

אשה טובה יותר, אמא טובה יותר, דסי טובה יותר לעצמי. נושמת עד השליש התחתון של הריאות, מצליחה לישון, קצת מאווררת, מלשון אוויר כפשוטו.

עם השנים וההתמודדויות שנוספו (גירושין אצל אחת הבנות, שני צדיקימ'לאך נוספים שלנו שעלו למגלשה הגבוהה, נפילה כלכלית קשה, מחלה כרונית שנדבקה לי לתרמיל ועוד….) התחלתי להבין שהבריחות האלה מספקות לי חיים .

קודם כל אני רחוקה יותר מההתמודדות היומיומית, מהסביבה שמזכירה לי כל הזמן את האתגר. אני רואה נופים אחרים אז אני שוכחת את הרגיל שלי.

במרחק הזה שנוצר אני מצליחה לראות דברים מעמדה אחרת מאשר בבית – מקרוב (בטיפולית מדוברת אסוציאציה ודיסוציאציה) אני מצליחה להרחיב את הזווית והתמונה. אני מצליחה להרגיש רחמים ולא רק על עצמי. אני מתגעגעת ואוהבת, והרי על כל פשעים תכסה אהבה. אני מלמדת זכות. אני מתפללת עליהם יותר נקי. אני מצליחה לראות גם את המחשבה שלהם, הבחירה שלהם, הרצונות האחרים. אני מצליחה לראותותם כפי שהם. ילדים, ואמא .

אנחנו- האיששלי ואני, להלן אבא ואמא, מבלים זמן נקי, בלי תהיות ושאלות והתלבטויות וחילוקי דעות ודמעות

וכשאני חוזרת, עם טובנות חדשות ומתנות קטנות ואוהבות ומחשבות רעננות וחיבוקים טריים וחמים- אני אחרת.להם ולי.

באחת הפעמים, זה היה לאחר תקופה קשה קשה, כשאחת המגליצ'ות שלנו הרעידה לנו את המערכת יותר מדי. הייתי מותשת ומיואשת, חלשה וחסרת אונים. כל המילים ביחד. ואז בעלי קנה לנו כרטיסי טיסה. לארץ ההרים הכחולים- לאוסטריה היפה,  שהנפש אמורה להתרחב שם, כמו גומי גמיש.  ארזנו, דחפנו חטיפים, עטפנו את השוקולד בניילון נצמד שלא יימרח, הקפאנו פיתות וחלב, וישבנו על המזוודה כדי שתיסגר. ואז התחלתי לבכות. הבת הגדולה שלי, הנשואה, שאלה אותי מה קרה. ומתוך הדמעות אמרתי לה שאני כבר לא רגילה לצפות לטוב. כלכך הרבה קשה היה בשנים האחרונות שאני מפחדת לנסוע. אני מפחדת לזוז מהמשבצת שלי. מפחדת להנות. מפחדת בכללי. שמה יקרה לנו שם. כי לא ייתכן שיהיה טוב וחופש טנעים ויפה, אני כבר לוזוכרת איך זה.

והבת שלי נבהלה, ואמרה לי בדמעות "אמא אל תבכי, את מבהילה אותי" . נסעתי בוכה. בולעת דמעות. כשהיינו בנתבג, הבן שלי שידע גם הוא על הקושי הענק – שלח לי את השיר של חנן בן ארי "אני אלוף העולם בליפול…." (עד היום אני בוכה כשאני שומעתותו)

עמדנו בתור לצ'ק אין, לטיסה, ואני עם לב כבד כמו פיל מחמד. לב בצבע אפור כהה. גוש מועקה מעורבב בסלילי צער שקושרים אותו בקשרים מסובכים. ואינלי מושג איך – כי זה היה ממש בתחילת דרכי כמטפלת ומאמנת – פתאום עלה לי רעיון. דמיינתי את כל הקשיים והבעיות והצער, כל המילים השליליות שכתבתי לפני כן, ארוזות בתיק שחור, עם רוכסן. מן קיטבג. ובדמיוני הנחתי את התיק על הרצפה, שם, בתור ל"חופש" באולם של שדה התעופה והשארתי אותו לחסדי הרוח. והלכתי משם. ונסענו. והחלטתי שכשאחזור נראה אם הוא עוד שם… התיק השחור.

וחזרנו. והיה נס גדול כי חזרתי דסי כלכך אחרת מזו שנסעה. ממש הרגשתי ש"נמחק לי הדיסק" ויש לי מקום נקי וחדש במוח לרשום רישומים חדשים, בעזרת השם לטובה.

מאז חלפו פיתולים נוספים בחיים שלנו,  וחופשים שהם ריאות ירוקות של אוויר עבורי.

והיום, כשאני יודעת את כל זה, אני ממש מקפידה לצאת עם השותף השני לחופש. למען החברה בע"מ שהקמנו, על כל חברות הבת שהיא נושאת, ספיחיה וענפיה.

אני כבר לא מפחדת לברוח. אני בורחת עם המון כוונה. עם תפילה לבריחה טובה.

היום בכלל קוראים לזה אסקפיזם.

תברחו. לומשנה לכמה זמן ולאן. לרחוב ליד, למושב השני, לעיר הגדולה,  לאח מירושלים לגיסה מקרית שמונה (נו לא באמת …) לחצי יום, לשעה, לשבוע , לתריסר משו. עם כסף, בחינם, בתרומה, בצדקה,  במחלקה ראשונה.

מה שבא לכם.

ותחזרו יותר טובים, יותר אתם, יותר הם, יותר אנחנו,  בפנים בחוץ במעורבב ועל כל החלקיקים.

הנפש שלנו חייבת קצת מזה.

אמור מעתה-

לא נסעתי לחופש.

"התאסקפתי"

אפילו הפסיכולוגים אמרו שזה חשוב.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

WhatsApp Icon

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

Gmail Icon

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך

שיחה

תגובה אחת

  1. כמה נהניתי מהמאמר!!!
    הגישה שלך לחיים כ’כ בריאה
    הכתיבה שלך מקסימה ושובת לב
    ערבוביה של הומור, צחוק ועובדות מאתגרות בשטח
    אלו החיים של כולנו (נראה לי…)
    חיזקת אותי לברוח בשמחה מתוך נקיות לב ומצפון
    תודה על המאמרים האותנטים והמתוקים שלך
    בתפילה לגאולה שלמה
    וחופשות מהנות בירושלים הבנויה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פוסטים אחרונים