רוצה כבר לעזוב, להרגיש עצמאית, ללכת בלי דין וחשבון לחזור מתי שארצה ללכת בלי תגית של מאושפזת. ללכת לישון בלי הפרעות לא להיות עם אי נעימויות להרגיש כבן אדם – לא תחת מישהו כל הזמן, בלי דיווחים ושאלות – בלי מעקבים כל כמה שעות לצאת לעולם הגדול – לנסות להשתלב ללמוד איך לחיות טוב לעבור תהליכים בטיפול נכון להיות שולטת במצבים לקבל אמון וכבוד בסיסיים זה מפחיד ומלחיץ
זה מאיים וגדול: איך אצליח להתמודד? האם ארגיש טוב גם במקום אחר? להיות עם אנשים זרים, לנסות להתחבר בלי מחסומים ללמוד איך לתקשר למרות הכל – להתחבר שוב עם קשרים נוספים, לבנות מערכות חדשות ולהתחיל לפעמים לחיות עם מסיכות, זה מרתיע ומלא בחששות, וזה מביא לתחשות חדשות…
אני הולכת לקראת משהו חדש וכולי תקווה שהוא יהיה טוב ומתוק הכי שאפשר.
אני? משתחררת? פתאום אני כזה אוחזת: "אמאלה אילה את מחר עוזבת כאן". ואני לא יודעת איך אני יהיה, איך זה ירגיש לי. אני עוזבת את המקום הזה שהפך להיות מעין בית בשבילי. הייתי כאן זמן מכובד בשביל להתרגל, יום יום כל הזמן.
וקשה לצאת. וכן, אני מפחדת שאני שוב לא ארגיש טוב, ששוב אקלע למצבים קשים ולמשברים. אני מאוד מפחדת.
לא יודעת איך יהיה במקום שאני אהיה בו. כמה זמן, מה הלאה, האם יהיה לי את הפרטיות שלי, האם יהיה לי נעים שם.
לא יודעת וזה מלחיץ. ומכניס אותי להתקף חרדה.
די לא, אין לי כוחות להתמודד עכשיו גם עם הלחץ הזה שיושב לי בצלעות. מספיק אני גם מתרגשת וגם חוששת, לא יכולה עכשיו גם לחץ שיכניס אותי לפאניקה גדולה.
מכירה את עצמי כבר במצבים האלו. לא רואה בעיניים כלום, רק לחץ עצום שמשתלט.
……….
והנה, היום הגדול הגיע!
התעוררתי מוקדם בבוקר לא מאמינה שהגיע הרגע. האמת, אני מאוד מפחדת שהרופא יעשה לי איזה 'קומבינה' כמו שעשה לכמה שהיו מוכנות לשחרור ולבסוף הוא אמר שעוד לא הגיע הרגע… אבל בעצם אם המטפלת שלי אמרה זה בטוח נכון, וגם האחות לקחה לי לחץ דם ושאלה כמה שאלות, אז אין ספק כבר.
אכלתי את הארוחת בוקר פעם אחרונה בעז"ה: לחם עם ריבת משמש.
אבא יבוא אלי עם שתי מזוודות כדי שנוכל לסחוב את הכל. לא ידעתי שיש לי כ"כ הרבה דברים, ועוד חצי בבית.
כולן כאן מתרגשות מאוד, כל רגע מזכירה מישהי: "את משתחחרת, תהיי חסרה לנו". אני מרגישה שהחברות שהכרתי פה יהיו לי מאוד חסרות, חברות אמיתיות. כולנו באותו מקום של החלמה לנפש, מכילות אחת את השניה, מדברות בגובה העיניים. יש כאן את כל טווח הגילאים, ומרגישים בנוח עם כל אחת.
ואני הולכת לעזוב את כל ז. וכנראה גם להתגעג. למקום שהכיל אותי איך שאני, קיבל אותי עם כל מה שהבאתי.
אני הולכת להתחיל את החיים האמיתיים, לנסות להיכנס לנורמליות של העולם. וזה לא קל, אני בטוחה.
נפרדתי מצוות הרופאים באמירת תודה, בסיכום על התהליך שעשיתי. עשיתי עם עצמי המון, פתחתי דברים שהיה לי קשה, התאמתתי עם עובדות אמיתיו. אני מרגישה שאני יוצאת יותר מוכנה לחיים. רוצה להמשיך בטיפול הפסיכולוגי, להמשיך לעבור תהליכים, להתקדם במסע האישי שלי לעבר הריפוי, לפסגה של ההרגשה הטובה.
והיום, יש בי תקווה. אני יודעת שיגיעו עוד זמנים קשים, הצבע השחור לא נעלם לי מהחיים. אבל אני מייחלת שאהיה חזקה מול הירידות. ויעלה בגרף למרות שיהיה ירידות.
הנה כמה מילים שכתבי ביומן לילה קודם:
"משתחררת?!
לא מאמינה שזה קורה
מתענגת על המילה, מתרגשת מהחוויה
אני הולכת לצאת לעולם האמיתי
לנסות לחיות בסביבה רגילה
לעבוד עם עצמי.
נהנת מהמחשבה של עצמאות, רוצה להיות בחופשיות
חושת כ"כ מהצעד הגדול, מפחדת לפול עמוק שוב
לא יודעת איך חיי יראו
לחוצה ממפגש עם אנשים אחרים
דואגת מלהיות בסביבה של כולם.
אבל מחר, מגיע היום הגדול שחיכיתי לו מאוד
עם תקווה שאצא מוכנה
אני הולכת להסתובב בחופשיות, לא מאמינה שבלי מגבלות
מחכה כבר לצאת מהכללים
ללכת עם עצמי בגבורה
יודעת שלא יהיה קל
מבינה שהמורכבות לא נעלמת ודי
אבל המילה הקסומה מתנגנת לי כל הזמן
אני הולכת להשתחרר היום!
הולכת לצאת מכתלי בית החולים
לחיים אחרים.
לחוצה מהמעבר, לא יודעת איך אהיה ליד כולם
מתרגשת מהרגע, מפחדת שיגיע
והכי מרגישה שיד ה' איתי כל הזמן
מכוונת לעתיד בשבילי, לטוב אמיתי
מלווה במסע רצוף מכשולים
ביחד אל זמן מבטיח יותר
מלא בתקווה לשינוי אחר
אמן אמן!"
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
וואוו
ריגשת!!!
מצטרפת לברכה שלך –
שה׳ הטוב שרואה את הנשמה הרגישה והטובה שלך ינחה אותך בכל צעד ושעל,
יזמן לך את האנשים הטובים והנכונים בדרכך
ויעזור גם ברגעים הפחות קלים להתמודד, להתגבר ולצלוח את הכל בקלות!
שהחיים יאירו לך פנים,
הצלחה ורק טוב בדרכך החדשה ❤️