אני מרגישה בסרט. המלחמה הזו הגיעה לגמרי לא צפויה. קמנו בבוקר, אמרו לנו ישש 'מעגל בוקר'. מה הקשר ביום שישי שמעירים אותנו ועוד מעגל בוקר עם הרופא? מוזר ביותר.
חצי ישנות בנו להתישב בחצי המעגל. ברגעים אלו מספרים לנו בגלל המצב בארץ, המחלקה מתרוקנת, זה אומר שיש בנות שהמצב שלהם מאפשר להם והן משתחררות לביתן. לרופא היתה רשימה של בנות שעוזבות ובעוד שבועיים תחזורנה שוב. היינו בהלם. אני קיבלתי את השוק של החיים, מייד ידעתי בתוכי עמוק שאני בין הכתובות ברשימה, מתאים שאני יהיה בינהן.
התחילה סערה גדולה, דיבורים ובהלה, מי נשארת מי הולכת. הוחלט שהבנות שהולכות יקראו לחדר של הרופא לשיחה ובה הוא יאמר להם שהן הולכות. זה היה ניראה כמו גזירה. כל אחת שיצאה מהחדר הוכתה בהלם. היו כמובן בנות ששמחו, שהרגישו רצון להשתחרר ועכשיו זו בשבילן ההזדמנות. וגם את אלו שקבלו את הבשורה זה כהלם קרב, שזוהי בשבילם טרגדיה קשה. כמוני, בעצם.
נכנסתי לחדר של הרופא, קבלתי את הבשורה שאני צריכה להשתחרר, ניסיתי לבקש להישאר, להסביר שאין לאן לחזור. אבל לא היה עם מי לדבר.
היינו קבוצת בנות שנזרקנו ככה ברגע אחד למים. היינו בהיסטריה גדולה.עוד ביום שישי, לפני שבת. המהומה שהייתה שם במחלקה הייתה גדולה. ואז השם נתן לי מתנה גדולה, באמת שהוא שלח לי נשיקה עצומה. אני רואה את הרופא מתקרב ואומר: "אילה קליין התפנה מקום את יכולה להישאר". צעקתי 'יש' בהתלהבות ומיד אמרתי מזמור לתודה, הרגשתי בחוש איך השם איתי ושומר עלי. כאילו כנגד כל הסיכויים היה עלי להישאר במחלקה וזה המקום שטוב לי, ואם הרופא חשב אחרת אז השם ישנה הכל כי ככה הוא חושב, וזה מה שנכון לי אז זה מה שיקרה לי. וזה כזה היה לי שיעור אמונה חזק. וחיבוק מהשם, שהמון זמן לא היה לי. חברות שלי היקרות בסוף איכשהו מצאו כל אחת מקלט לשבת והם מחפשות גם מקום להמשך הזמן בינתיים עד שיעבור הזמן הזה והם יוכלו לחזור.
בינתיים אני כאן במחלקה, להגיד לכם שזה קל והכל סבבה? גם לא, גם לנו, מעט הבנות שנישארנו זה מורכב ומאתגר. אנחנו אחת עשרה בנות, ממש מעט. כולנו בחדרי ממ"ד, אני בחדר של ארבע בנות, אנחנו רגילות לרעש ולהמולה והכיף שיש במחלקה ועכשיו השקט והשיעמום לא קלים. אין יציאות כל הזמן שרוצים. זה זמן מלחמה, האזעקות הטילים הבומים הכל מלחיץ ומפחיד ומעלה הרבה טריגרים וצפות.
לא יודעת מה קרה לי, אבל בליל שבת, היתה אזעקה ושמענו פיצוצים חזקים. נכנסתי להתקף חרדה נוראי. בכיתי מאוד. היה לי נס שהייתה במשמרת אחות מאוד טובה, היא הייתה איתי והרגיעה אותי. (בדרך כלל אני נמצאת לבד עם ההתקפים שלי, עוברת אותם עם עצמי, מתמודדת עם ההתמודדויות שלי לבד). היא מאוד עזרה לי, כולם חשבו שזה קשור לאזעקה ואולי אני מפחדת מהטילים אבל כניראה שכל היום שישי הארוך והמורכב שעבר, השפיע עלי והכל יצא החוצה בסוף היום. ההצפה הזו הוציאה לי את כל המתח והחרדה ואת כל מה שהדחקתי במשך כל היום.
היום היינו בחדר אומנות, סיימתי לצייר את הציור שעבדתי עליו כבר תקופה. הוא יצא ממש מרשים. הוספתי עליו את המשפט: " השמש שוקעת כדי לזרוח"
ואני מוסיפה שיר שכתבתי:
השמש נעלמה, הולכת ונאבדת
משאירה אותנו אבודים
איפה היא קרן האור שלנו
למה שקעה לה שמחה החיים
איך למחרת,
בעוצמה רבה היא נגלתה
זורחת וקורנת לכל מקום,
ביופיה נראתה
הנה היא נוכחת
ומעלימה כל קושי
מלמדת אותנו בכל יום מחדש,
על תקווה, אמונה ויופי.
מתפללת יחד עם כל עם ישראל, שתיגמר המלחמה הזו בקרוב ושזנכה לגאולה בעז"ה. גאולת הפרט וגאולה הכלל. אמן. תודה יקרות, על הזכות לכתוב בבמה זו.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
וואו
איילה המדהימה!!!
איזה שיר מקסים,
וכמה עדכני לתקופה המטלטלת והלא פשוטה הזו.
מתפללת יחד איתך שהשמש שכרגע נראה ששוקעת והרגשה של חושך והסתר פנים
שבקרוב ממש תתגלה השמש במלואה ואורה הזורח יתגלה יחד עם כבוד השם יתברך
ובכל העולם יידעו כולם בידיעה מוחלטת שאין עוד מלבדו!!!
תודה איילה על הטור האותנטי שלך
שנשמע בקרוב את קול השופר המבשר את בוא הגואל!
בחן בחסד וברחמים גדולים
אמן!