רופא שיניים זה החיים
אני יושבת על המיטה של הרופא שיניים. חדר לבן, נעים, עם תמונות בגוונים של גלידה. אחרי הקייטנה והלונה פארק שהוא עשה לי למעלה למטה ולכל הצדדים עם הכסא המיוחד שלו, אני מתחילה להרגיש את מה שלא כל כך בא לי להרגיש.
קצת דלקת הרבה רגיש צמרמורות עד הלב רעשים שמפריעים לחיות, וכמה שהמרפאה נעימה ויפה ואסתטית ואנשים נחמדים ומסבירי פנים המצב כרגע על הפנים.
ומה יש לעשות במרווחי הזמן – בין כיווץ האגרופים ושרירים שמתקשים מכאב, לבין ההרפיה והנשימה שאני מכניסה בין לבין?! נכון, לחשוב על החיים ולראות את האלגוריה וההשוואה בין רופא שיניים לבין החיים.
כי גם פה בסך הכל נתוני הפתיחה היו טובים מערכת של 30 וכמה שיניים שיצאו בזמן, ועזרו לי לגדול ולהתפתח במגוון דרכים ובדרך המליצה "להיות מי שאני היום"
אבל עם השנים, תנודות וקצת משחקי חומר, משהו השתנה שם בדי אן איי, או בדרך התקינה של השיניים והלסת שלי צריכה קצת יותר ליטוף, הכלה, טיפול – והבנה – שזה כבר לא מה שהיה… כמו החיים.
אני מקשיבה, בחוש המישוש הריח הטעם והשמיעה (אני בעיניים עצומות) לאיך הרופא מתאמץ להציל כל בדל שן, טורח, קודח מנפח ומורח. גם שן שנשארה ממנה שארית הפליטה, מן מגדל השן. או יותר נכון – מגדל האין… הכל כדי להשאיר את השן מחוברת לשורשים.
כמו בחיים.
אני שמה לב לדרך הטיפול. קודם הוא עושה "סור מרע" ומסיר כל שכבה שלילית והרסנית, חיידקים, רקמה פגועה, מקומות טראומתיים, ביקורת, כעס, פוגענות, שיפוטיות, אופס עברנו באמצע ל"חיים" אבל כן, כזה בערך.
ואז אחרי הסור מרע הוא מתחיל להכניס "עשה טוב" – מחדיר חומרים מחזקים, ויטמינים, סממני ריפוי, חיזוקים, עידוד, תקוות, אמון בתהליך, ושפע של מילים טובות לי, לפציינטית. ושוב אני קופצת ים/יבשה בין החיים לכסא הכבוד של הרופא ודברים מתיישבים לי בסינכרון הגיוני לחיים שלנו. כי בסוף זה סוג של אסטרטגיה גם בחיים- קודם להסיר את הרע, המיותר, המכביד ואז לעשות טוב- לחזק להשפיע לעטוף ולפנק. דוד המלך נתן לנו כבר את המתכון הזה. אני רק עושה התאמות עכשיו, בקטנטנה.
אני שמה לב למה אני מרגישה. כאב, מאד רגיש, אולי מהרגישים שיש, נגיעה בעצבים חשופים, פחד ממה שאני עומדת לפגוש למרות שאנע ממש סומכת על הרופא. רגעי הרפיה כשאני מצליחה לראות שהשד לא כייפי אבל סביל. קצת בושה מההכווצויות שלי וכוח הסבל שכושל פעם ב….(דקה?! )
וקצת הרבה בושה מאיך שהשיניים שלי צריכות אהבה וטיפול, בהגדרה עדינה, וזאת למרות שלאורך השנים טיפלתי בהן בדיוק כפי שאמרו לי המומחים. הרופא לא מבקש הסברים ותירוצים אבל אני מתוסכלת שאני רוצה להסביר ולהתנצל למה המצב כזה בטטה (הנה הגענו לשוק דוקטור …)
כמו בחיים שלי… שכמה פעמים אני מרגישה שעשיתי הכל כמו שאמרו והמליצו עם כל הרצון הטוב והמאמצים התוצאה לא מתאימה לאיך שחשבתי שיהיה.
מציאות מאמצים תוצאות, אותיות דומות אבל שונה בחיים.
והכי הכי זה הרגע שאני מוציאה את הארנק ומשלמת. וואחאד סטיפה.
על משו שלא נחמד לי, שצריך, שהתקלקל בעל כרחי ונגד רצוני, שכואב לי ולפעמים מפחיד, שסוחב איתו קצת בושה ומעט כלימה, קורט אשמה (אולי קורט במידה אקסטרא אקסטרא לארג') והרבה התפתלות.
ואני משלמת. אפילו בשמחה, כדי שתבוא לי הישועה, כוס ישועות אשא במקום שהכוס תסחוב את השיניים שלי.
ובסוף עוד אפילו יצאתי עם טובנות, על איך לפעמים בנים אוכלים בוסר, אבל השיניים של אבא ואמא תקהנה, תכהנה, ועוד כהנה וכהנה. על חריקות שיניים, ולחילופין שפות שאנחנו לא מכירים ושוברים בהן את השיניים.
נו בשביל זה יש רופא, כדי ליישר עקמומיות שבלב, אופס, בשיניים, אופס בחיים.
"הרופא לשבורי לב, ומחבש לעצמותם"
אופס
לעצבותם.
ועכשיו קחו את כל החוויות שלי מהרופא, ותעתיקו אותם להורות, לזוגיות, למודעות האישית שלכם, למערכו יחסים.
רופא שיניים זה החיים אמרנו, לא?!
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
