יש משפט שאני שומעת מנשים חכמות באופן כמעט קבוע. לא מאותן נשים שלא אכפת להן, אלא דווקא מהנשים שלוקחות אחריות, שחושבות לעומק, שמנסות להיות טובות יותר, שמחזיקות על הכתפיים שלהן הרבה יותר ממה שרוב האנשים סביבן יודעים. המשפט הוא בדרך כלל אותו משפט, רק בניסוחים שונים: "אני מרגישה שלא עשיתי מספיק."
מה שמעניין הוא שהמשפט הזה כמעט אף פעם לא נאמר אחרי יום של בטלה. הוא מופיע דווקא אחרי יום של עשייה, אחרי מאמץ, אחרי נתינה, אחרי עוד ניסיון להיות אמא טובה יותר, רעיה טובה יותר, בת טובה יותר או חברה טובה יותר. איכשהו, דווקא האנשים שמשתדלים הכי הרבה הם אלה שחושדים בעצמם הכי הרבה.
יש למחשבה הזאת חוש תזמון מופלא. היא אף פעם לא מגיעה בתחילת היום כשהכול עוד פתוח לפניה. היא מחכה בסבלנות עד שתסיימי לרוץ, לדאוג, לעזור, להקשיב, לסדר, לפתור, להכיל ולהחזיק. ואז, כשהיום כבר כמעט נגמר, היא מתיישבת מולך עם פנקס קטן ואומרת: "מצוין. עכשיו בואי נדבר על כל מה שלא הספקת."
אני מודה שיש משהו מרשים במחשבה הזאת. היא מסוגלת לעמוד מול הר של עשייה ולהתרכז דווקא באבן שחסרה בקצה. אם הייתה מקבלת עבודה במשרד מבקר המדינה, היא כנראה הייתה מסיימת את התפקיד ביום הראשון מרוב שביעות רצון.
ובכל זאת, אנחנו נוטות להתייחס אליה כאילו היא גורם מקצועי. כאילו מישהו העניק לה רישיון. כאילו נערכה ועדה, נבדקו נתונים, נשמעו מומחים, ורק אז הוחלט רשמית שאנחנו לא מספיק. בפועל, מדובר במחשבה שהופיעה בלי תעודות, בלי הכשרה ובלי אחריות מקצועית מינימלית, אבל עם ביטחון עצמי שהיה גורם גם לפרשני חדשות לקנא.
במשך השנים גיליתי שיש נשים שמנהלות עם המחשבה הזאת מערכת יחסים ארוכה במיוחד. הן מסבירות לה, מתווכחות איתה, מביאות ראיות, מציגות נתונים, מנסות לשכנע. הבעיה היא שהמחשבה לא באמת מחפשת תשובה. היא מחפשת מיקרופון. וככל שנותנים לה יותר זמן שידור, כך היא משתכנעת שהיא מנהלת התחנה.
אולי בגלל זה אחת ההבנות המשחררות ביותר היא שלא כל מחשבה שמופיעה זכאית למושב סביב שולחן קבלת ההחלטות. לא כל קול פנימי שמדבר בביטחון הוא קול של אמת. יש מחשבות שכל הכישרון שלהן מסתכם בביטחון עצמי מוגזם. הן לא בדקו, לא חקרו, לא התייעצו עם אף אחד — אבל הן כבר הגיעו עם מסקנות.
ואז מגיע הרגע היפה באמת. הרגע שבו אישה מפסיקה להתייחס לכל מחשבה כאילו היא פסק דין, ומתחילה להתייחס אליה כמו אל אורחת ותיקה שהיא כבר מכירה היטב. היא לא נבהלת ממנה, לא מנסה לגרש אותה, ובעיקר לא מוסרת לה את המפתחות לבית. היא פשוט מחייכת לעצמה ואומרת: "אה, זו את שוב."
כי לפעמים כל מה שמפריד בין חיים של מאבק לחיים של חופש הוא היכולת לזהות את הרגע שבו המחשבה אומרת "לא מספיק", ולהשיב לה בשקט, בנימוס ובדיוק הראוי:
נעים מאוד.
הגזמת.
אביגיל קולר (MA) טיפול והדרכת נשות טיפול בCBT, גל שלישי ותרפיה באומנות | [email protected]
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
