השבוע קיבלתי הודעה שדיי חששתי ממנה.
"בדקנו את הנתונים ונמצאת לא מתאימה… המשך הצלחה".
כבר כמעט שנתיים שאני לא זזה מהפחד להתנסות רק כדי לא לקבל את התשובה השלילית הזו –
כדי לא לשמוע את המילים: את לא מתאימה, שזה במילים אחרות, אנחנו לא רוצים אותך. כך זה היה נשמע לי בכל אופן. וזה מה שגרם לי להשאר תקועה באיזה ענין
והנה זה קרה.
אז ציפיתי להתמוטטות לגל של ייאוש שיכנס אותי למיטה או שארגיש כל כך נורא עד שלא אצליח כמעט, לנשום.
ציפיתי לתגובה חמורה שלא אוכל לשרוד ממנה.
אבל משום מה היא לא הגיעה.
העולם המשיך רגיל וגם אני. לא קרה כלום. פשוט ככה. כלום.
החיים ברוך השם המשיכו וגם נתנו לי עוד ועוד סיבות לחייך לצחוק ולהרגיש נהדר. למרות. כן למרות האכזבה הכה קשה שחשתי.
אז נכון שהמוח שלי לא כל כך התרגל לעובדה שהכל בסדר גמור כי הוא רגיל לחוות דחיה כדבר קטסטרופלי. והוא ניסה פה ושם להטריד במחשבות מקטינות ומייאשות. אבל אני כבר ידעתי שאלה רק פטפוטים ישנים שלו ובכל פעם שהוא יילל לתוך עצמו נשמתי עמוק, ורק הזדהיתי עם כאבו ואמרתי: זה באמת לא נעים לחטוף שלילה כזאתי. אבל אתה תעבור את זה בשלום. אתה באמת מסוגל.
והוא כמו שהוא, זיהה שזה כבר לא כל כך מעניין את כל העולם כמו שהוא חשב, וכי ישנם אפיקים רבים בהם הוא יכול עדיין לעסוק, למרות ועל אף הידיעה שיש אנשים. או גורמים מסוימים , שלא אוהבים ולא מקבלים אותו. וזה עדיין בסדר.
ואולי דווקא זה מצביע על הייחודיות שלו על כל השאר, כי אם אני לא מתאים למקום הזה, כמה טוב שנחסך ממני להיות בו.
ובינתיים הרווחתי הרבה מאד מהצעד הזה שעשיתי, והחשוב ביותר זה שהבנתי שהפחד היה רק דימיון. וכמה תועלת צמחה מכך שהתגברתי עליו .
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
