כשמשהו מת בפנים, ואז הוא מתחיל לחיות | דסי זייבלד

בלילה ההוא
מצאתי אותו חסר רוח חיים.
איבדתי אז ילד אחד, תינוק. חלק מלבי, חלק מבשרי ודמי-
ולא ידעתי בכלל שהשארתי מאחור עוד זאטוטים כאובים עם רישום שורט בנפש הרכה.
הגעתי למיטה של אביגדור ע"ה כאשר הוא היה כבר ללא רוח חיים.
מבוהלת, מבולבלת, התקשרתי מהר למד"א והכוננית הצעירה הסבירה לי איך לבצע הנשמה. מרוב בלבול ובהלה עשיתי לו הפוך את ההנשמה. לא הצלחתי להבין מה היא רוצה ממני. מדא הגיעו במהירות והטיפול בתינוק המלאכי שלי עבר אליהם.
זה היה כבר שלב שאמא שלי הגיעה אלי , ודוד שלי בא להיות איתנו (מי התקשר אליהם בכלל?! אני ממש לוזוכרת…)
הילדים הגדולים יותר התעוררו מהרעש וזחלו החוצה מהמיטות לראות מה קורה. לא כולם… ביז'ו, לא כולם.
אבל אלה שהצליחו להתחמק למסדרון ראו כוננים ומכשירים ושמעו קולות של טיפול נמרץ בסלון. בין לבין, הצלחתי גמני להתבונן אחורה למסדרון ולראות את אמא שלי עומדת עם זאטוטה שלי על הידיים שלה וילדה אחת קטנה שמציצה מאחורי החלוק – שראתה הכל בלב ובעיניים.
בעיקר בלב.

אחר כך
אחרי שהסתיימה השבעה והתחלנו לחזור לבלגן הרגיל ולמריבות הצרחניות השגרתיות, בא לבקר אצלינו רופא הילדים המסור שלנו.
הוא שמע ממני על חוסר השינה שלי ורשם לי ואבן (צ'יזבאט נפרד ללילה אחר) ושאלותי על הילדים אם הם מדברים על "המקרה" או לא ועד אותה שניה בכלל לא שאלתי תצמי את זה – כי הייתי עסוקה בלהחליף טיטולים ולבשל מרק ולשלוח לגן ולגהץ חולצות – ועניתי לו שלא ממש, והוא נתן לי עצה נהדרת – כיצד "להאניש" סיפורים כדי לתת לילדודס מקום פורקן והזדמנות לחלוק.

הוא אמר לי, שייתכן שגם אם עכשיו הכל נראה בסדר, עלול לקרות, שיומאחד יתעורר משו אצל אי מי מאיתנו ונצטרך לטפל בזה.
אז אמרתי "תודה רבה" ו"נכון" והחלטתי שאם פתאום יקרה משו אני אטפל.

הרי לא סתם ככה הולכים לפסיכולוג. רק אם הנפש מתערערת (26 שנים אחורה, מי ידע משו על הנפש… הנפש היתה בחיתולים. טוב שעכשיו היא בפמפרס.) והנפש שלי בסדר, הנה – אפילו אני מצליחה לתפקד רגיל, לעשות עם הילדה שיעורי בית, לא לבכות יותר מדי בהדלקת נרות, ללכת למסיבות ולרצות עוד ילד. אני רק צובטת אותם בלילה לראות שהם חיים – אבל חוצמזה – אני ממש בשליטה.

אבל הילדה ההיא שהציצה מאחורי החלוק של אמא שלי, נשארה ילדה עם נפש רשומה. בברייל עמוק.
ואיכשהו – עד היום כשהיא כבר אמא בעצמה – חוזר לה הפחד כל פעם. תחושה כזו של חוסר אונים, עטופה בבדידות, נוגעת בקצוות חדים, בחידלון, בסוף.

והקשר הזה בין אין אונים – מוות – סוף של משו – בדידות: יצר אצלה התניה במוח.
היא אפילו לא ידעה שהכל ככה מחובר לה. היא רק ידעה שכל פעם שיש לה כישלון בעבודה היא נגמרת. היא מרגישה חוסר אונים מטורף. היא בוכה והיא מותשת מזה וכואבת מאד. ובודדה.
זה גרם לה לעשות ולעבוד ולתפקד מתוך פחד שעם הימים הפך לרגש שמשתק את העשיה, וכישלון שמפיל לקרקע אבל בהכי נמוך שלה.

ובגלל העבודה שלה – החלטנו לשחרר את המקום המבוהל הזה ולראות מה עוד יש שם – בקופסא השחורה שלה.
לא חלמתי לאן נגיע.

אז עשינו אי אמ פי (ולמי שלא מכיר – שיטה נהדרת וזה פרסומיא ניסא) זו שיטה מהממת שלמדתי ואני מבצעת בקליניקה – לשחרור מהיר של טראומות – גירדנו שכבות של צער ודמעות, ופחד, ופחד לשחרר את הפחד וקילפנו כמו בצל ועם כל קליפה וגלד באו דמעות ששטפו את הנשומל'ה ופתאום הבנו עוד כמה דברים שלובים אצלה יחד.

אלה היו "הבנות"- טובנות – שהן אסימוני ענק וזה נס בפני עצמו, והלב שלי בכה איתה בדממה, על כמה צער היא סוחבת מאז, מהלילה הנורא ההוא.
שיחררנו.
היה מרתק.
תהליך מזוקק של יציאה מהמנהרה.
אני משלבת באי אמ פי גם עבודה קוגניטיבית וזה יוצר טובנות מדהימות, אז פגשנו גם כמה רישומי נפש ורישומי מחברת – מעניינים מאד עוצמתיים.

היום, אמן, נולד בה חלק אחד קטן מחדש. מקולף, משוחרר, ממוקם טוב, נקי .
היום אולי נולד מחדש חלקיק שהלך אז לאיבוד – והיום נמצא.
היום הפכתי שוב לאמא של ילדה עם מקום, נוכחות ורב אונים (ההיפך של חוסר אונים…)
ילדה שלי
תמיד תזכרי –
גם כשאת לבד
ישלך אותך.

כמה נון ביתים לחיים:
* תודה השם על הכח והידע והכלים שפינקת אותי בהם. כי איך הייתי עוברת את מה שעברתי בלי זה?!

* היום כשאני מאמנת רגשית, אני יודעת כמה הנפש רגישה ועדינה כמו ציפור קטנה, וכמה היא מנהלת אותנו מאיזורים קריטיים ולימביים מאד, מלוע הר הגעש של התודעה ושל התת מודע.

* כשהייתי אז, אמא לחמישה נוספים, היינו עסוקים בלשרוד. חיינו את היומיום. לטפל בנפש היה שמור רק לזקוקים באמת, לאלה שאנחנו קוראים להם היום "תשושי נפש".
כמה טוב, כמה טובבבב שהיום כולנו יכולים ללכת בכייפ למאמנים ומטפלים למיניהם ולגעת בנפש הרשומה שלנו (רישומים בנפש בימימאית מדוברת – מה שאנחנו קוראים שריטות, כלומר אירועי חיים שהשפיעו על הנפש. רישומים יכולים לגרום לטראומות ואפילו לפוסטראומות….)
אז אם נוגע בכם משו מאיפשהו לא ברור בלוע הר הרגש שלכם לכו להרגיע אותו לפני שהוא שולח לבה רותחת לאיזורים לא מסומנים בתודעה.

* אני יודעת שחלק מהדעות ממליצות לא "לטפל" בבני משפחה. עם זאת – הטיפולים הכי מרגשים שלי היו בבני משפחתי – כי הכי משמעותי בעיני, להיות אמא גם במקום הזה – להמשיך לעטןף וללדת אותם מחדש, ולהעניק ולהאכיל גם כשהחבל מנותק. הקשר בין אמא לילד (כל אמא, כל ילד. הכללה גסה וצודקת) לעולם לא מתנתק, ואיזה מדהים לי להמשיך להיות אמא שלהם הכי לעומק.
והכי משמעותי- להמשיך להיות שם בשבילם ככל שאוכל ואדע. לא בקלישאה, במציאות.
זו גם אהבה.

* לא, ביז'ו.
אני בכלל לא מרגישה גרם אחד של אשמה. הייתי האמא הכי טובה שידיתי להיות. נתתי לגוזלים של את הצרכים הכי נהדרים ומדוייקים שידעתי דאז, ואיזור האשמה במוח שלי רדום כרגע. זה מצויין לי.
איזה כייפ שישלי היום כלים לעזור להם. מזל שנהייתי מאמנת רגשית.

* וטיפ מהמם לחיים.
תקנו לכם מחברת. יפה כזות, עם עטיפה מוצלחת, משו שתאהבו, וכמה מדבקות מעלפות וטושים מדליקים לקישוט, וכל פעם אחרי שיחת ייעוץ, או שיחה טובה עם חבר/ה, או טיפול רגשי תכתבו את מה שעולה בכם. טובנות, מסקנות, משפטים חזקים.
עוד שנה כשתעיינו- לא תאמינו שאתם כתבתם את כל זה. (חוצמזה כתיבה מקבעת את המסקנה לתוך התודעה באמצעות מערכת החושים)
בקיצור תכתבו.

אה, והמדבקות והטושים זה לקישוט.
עלודבר .

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

קדימה צעד: השואה השקטה והתקומה שבתמונה | דסי זייבלד הורים למתמודדים? הגבול הוא נתינה אין סופית | דסי זייבלד סיכומי סבתא לחופש שהיה: צאו לחיות את החיים האלו, חזק ועכשיו! | דסי זייבלד סחבה מאושרת | דסי זייבלד מתכופפת לשמוע את שירת העשבים | דסי זייבלד