באחת החופשות שלנו , היינו בשוויץ ובאוסטריה הרעננות והיפיפיות. ראינו דשאים שירוקים יותר מהצבע הירוק עצמו, מפלים ששוצפים יותר מהשם שלהם והרים כחולים שממלאים את האופק בחלום. למען אהבת הארץ אני מודיעה לכם שכל פעם שאנחנו שם, אנחנו טורחים להזכיר בקול רם כמה ארץ ישראל יפה ואהובה וכמה אנחנו פה מעורבבים במינון הנכון וכמה חצופים הגויים האלה שיש להם כזו ארץ וכאלה הרים וכזה שלג דאשתקד, וכמה אנחנו אוהבים את יהודילנד שלנו והיא היא האחת והיחידה לנו.
טיילנו בעיירות קסומות, ובסמטאות מופלאות, בטבע טהור שמנקה את הבפנים, וגם קצת בערים גדולות שמנקות את הארנק, וכמנהג בעלי בתים חשובים, חיפשנו מתנות לצאן.
אממה
יוקר המחיה באתרי די לא כאן ושם, היה יקר ורב, ומצאנו את עצמינו בפני שוקת שבורה, דלה וריקה,
ומתנות לשבט, לשבט או לחסד,
אין.
בצר לנו נכנסנו לסופר. (סופרמרקט, בלע"ז)
לרשת הסופרים באוסטריה Billa, גיירנו דחוף את השם ל"שורֶה ביילא". ככה זה פתר לנו בעיות כשרות. וגם כי קנינו רק לפי הכשרוס ליסט….🤪
ובשורה ביילא, שם, בסלסלה הירוקה הפלסטית, גיליתי את המתנה האולטימטיבית. משהו שכל אחד ישמח לקבל.
א נ נ ס.
וכלכך גדול, ועסיסי וטרי וזול !!!!!
בצהלתי גרפתי את כל המדף לעגלה, ושבעה אננסים גדולים ועסיסיים נעטפו באהבה בשקיות נייר, להעניק להורי וילדי אהובי.
משנקרא – דסי בישלה דייסננסה, נתנה ל….. נתנה ל…… נתנה ל….. והשתדלה שלאף אחד לא יקרה שלא נשאר.
מזוודה של אננס
הגיע היום האחרון לחופשה, ואנחנו אורזים בחוכמה את המטען.
"בחוכמה" אומר:
האיששלי זורק הכל לאיפה שמסתדר, בערימות,
אני משתדלת, מוציאה ומקפלת.
וחוזר חז וחלילה…….
סוף דבר הכל נכנס
כולל האננס (יצא חרוז, קלטתם?)
ועכשיו הגיע שיתוף הפעולה המבורך שלנו:
התיישבתי על המזוודה והעזר עמד כנגדי וסגר את הרוכסן, תוך לקיחת סיכון מחושב,שעכשיו כל חלל המזוודה מלא מיץ אננס.
בשירת געגוע של יודל, לנופים שאני נפרדת מהם, הגענו לציריך, לנתב"ג שלהם.
מחזירים את הרכב (אחרי הקילומטראז' ההזוי שעשינו איתו בטוח הוא הלך לגריתה…..)
והולכים לעמדות הצ'ק אין בשדה התעופה.
דרכונים, הלו הלו, חיוכים לדיילת, מעלים מזוודות על המסוע…..
ו…….
שומו שמיים.
עודף משקל (המזוודותתתתת, לא אני!!!!)
מה נקרא אובר ווייט.
הדיילת הנחמדת שואלת אם יש לנו מה לעשות בנידון, ואנחנו מבולבלים ולא חושבים נכון ושולחים את המזוודות עם מדבקה זוהרת של ילדים מסכנים (תראו אותי…. יש לי עודף משקל…..) לבטן המטוס
והולכים –
לשלם –
קנס –
על –
העַבֵרָה….
מה קנס, יופי של קנס.
מאות שקלים.
ורק בדרך לדוכן הקנס – (יש להם דוכן לקנס…. הבנתם????) אחרי שמזוודה כבר אי שם על מסוע מרוחק,
אני קולטת פתאום משהו ואומרת לו : "יאאא, יכולנו להוציא תאננס ולזרוקותו לפח, או לתת לדיילת, שתבשל כל השבוע אננס לילדים שלה – מרק אננס, שניצל אננס, גלידת אננס,
ככה לא היינו צכים לשלם קנס!!! בוא נלך להגיד לה !! אולי שתחזיר לנו תמזוודה!?!!?!"
נו בטח.
והאיש החכם שלי
אמר לי ככה : "די, תעזבי, אז נפלנו עם קצת כסף. לא נתחיל עכשיו לשגע את כולם. ממילא זה לא יעבוד, המזוודה כבר עוד רגע בבית יש באגים כאלה בכל טיול, בבקשה שזה לא יעצבנותך. בואי נמשיך להנות."
האננס היקר בעולם
והוא בעצם כלכך צדק…..
בלעתי את עלבון האננסים האומללים, והמשכתי לחייך חיוך של חופש, בדרך אל המטוס שייקחותי חזרה לבית שלי, עם הקנסות שאני מכירה, ומשקל שאני מסתדרת איתו אפילו שהוא עודף.
ובליל שבת קודש
כשהגשתי קינוח
אננס טרי חתוך לפרוסות של אהבה
הודעתי לילדים
שזה האננס היקר ביותר שהם אכלו בחייהם
וכשהם שומעים צלצול מטבע בין השיניים,
שיְחַשְבוּ כל ביס .
אבל ביורו.€
נון בית 1.
האם אני שמחה שקניתי?
כן. בסופו של דבר לראות את השמחה שלהם מקבלים אננס ענק שלם, היה שווה הכל.
נון בית 2 :
לראות את מרדכי הקטן (הנכד שלי, בן 2.5) שואב פרוסות אננס אחת אחרי השניה בכייפ גדול ואומר "עוד אננש" , היה שווה מיליוניםםםםםם.
יצאתי בזול.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
