היא יושבת על הכורסא בקליניקה מולי, ונאנחת
והעיניים שלה קצת עצובות
והיא אומרת לי "דסי אין לי כח. נשבעת לך, אין לי כח"
ואני שותקת קצת, ואז אומרת לה שאני ממש מבינה.
היו לי גם ימים כאלה.
היא אמא חמודה לארבעה קטנים. הגדולה איפשהו בכיתה נמוכה, ואחריה שיירה לא מדי צפופה, אבל מצופפת מספיק את סדר היום.
ועכשיו החופש הגדול.
ואבא עובד
והיא עובדת מהבית ומשתדלת לפנות זמן גם לכייף איתם, בזוג או בפֶּרֶט,
והיא מותשת.
והיא מתביישת אפילו לומר את זה, או לחשוב ככה,
כי היא כלכך שמחה בהם, בכנופיה העליזה,
אבל אין לה כח
לשטוף רצפה
לשפשף ציורים מהקירות
לאסוף לגו מהמסדרון
להכניס את הסירים למגרה
להעביר סמרטוט באמבטיה אחרי שהטף החליט לטפטף מחוץ לכיור ומחוץ לתכניות
ולדאוג לתעסוקה 24/7 ל"חיל הנחתים" הפעיל שלה.
והבית…. אוי, הבית.
מבולגן. מלוכלך. היא לא מספיקה. יש ערימת גיהוץ על הספה בסלון.
על ארוחות מזינות מי מדבר, היא לא מצליחה!!!
והתסכוללל.
"אני כלכך רוצה להיות כמו האמהות האלה , הנחמדות, שמצליחות הכל, ועוד עם חיוך…."
ופה אני עוצרת לרגע, ואמרת לה, "בואי שניה", ופותחת לה את הדלת שמחברת בין הקליניקה לסלון שלי. (ואני כמעט לעולםםם לא מחברת בין הבית לעבודה, אבל הפעם…. רציתי שהיא תראה משו)
היא עומדת בפתח ומסתכלת:
הנעליים של הנכד הגדול תקועות איפשהו בקצה אחד, וספר מהספריה מונח על המזנון בקצה השני. על הספה זרוקים כמה ניירות, בפינה של הסלון מונחות שתי קופסאות של קליקס ומגנטים, והשולחן….. השולחן אין לתאר. עזבו.
היא מסתובבת אלי בחזרה, קצת מופתעת.
"את מכירה תסלון הזה בימים טובים, נכון?" אני אומרת לה, והיא מחייכת ומהנהנת.
כי ברגיל הסלון שלנו ממש די מסודר, ויש מפה יפה, ועציץ.
ואז כשאנחנו חוזרות לקליניקה, להמשיך את מפגש האימון, אני מספרת לה: " את יודעת, כשהם היו קטנים, הילדים שלי, והם היו ששה רצופים, מה שנקרא "מכונת יריה" . כשהגיע החופש הגדול, קיבלתי מתנה.
ה' נתן לי שכל "לוותר".
מראש ויתרתי על מפה, כי כל חמש דקות הכינו על השולחן משו אחר. או עבודות גואש, או פיצה שילדים אוהבים להכין, או חרוזים מתגהצים או דבקיות. אז,שמנו רק מפת ניילון כדי שהשולחן לא ייהרס.
מראש וויתרתי על הסדר הרגיל בבית, וקראנו לזה בשם "מקצועי" שליווה אותנו כל השנים שהם גדלו :"שגרת חופש", קראו לזה.
כי בחופש, לא תמיד הסדר הוא כמו שכולנו רגילים. גם בבית, היות שמשתמשים בו יותר, ואפילו בשעות השינה והפנאי.
מראש וויתרתי על ארוחות מוקפדות. בחופש הסכמתי שנכין צ'יפס, ונקניקיות, ושניצל תירס עם קטשופ, ואם נשאר לי קצת זמן אז הוספתי סלט, או מלפפון. עקרונית אף אחד לא קרס בריאותית מזה, לפחות לא ככל הידוע לי.
בחופש הרשיתי לצייר לא רק ע"ג השולחן, אלא גם על הרצפה, על גליונות נייר ארונות לבנים גדולים שנשארו מפסח.
והכי חשוב-
בחופש הרשיתי לי,
שהבית שלי
לא יהיה מה שאני
תמיד רגילה.
בחופש הסכמתי – עם עצמי- שכדי שתהיה פה שלווה, אני מוכנה שיהיה קצת אחרת מתמיד.
בחופש נתתי – לעצמי –
קצת
חופש.
וככה בדיוק צלחתי אותו מבסוטה, ופעילה ,
מנווטת במיומנות מסע מכשולים בין המשחקים המפוזרים בסלון,
ממציאה את עצמי מחדש עם ארוחות מופלאות של כל מה שלא נתתי ברגיל, ושילובים מפתיעים,
ומוותרת במלוא גרון
על התואר הנכסף –
"בלאבוסטע"
(עקרת בית מוצלחת, כזו שמספיקה הכל ותמיד. בעברית : מעצבנת)
ועד עצם היום הזה
כשמתחיל החופש,אצלינו, שכרגע מתבטא בתקופת "בין הזמנים", עם ילדים שבאים לנופש אצל אמא, ונכדים שנכנסים לכל הפינות שגירדנו בפסח, ואנשים שמתלכדים סביב מדורת השבט- להלן -השולחן בסלון,
אז השולחן-
נשאר
במתכונת
חופש.
היום כבר אינלי בבית תינוקות וקטנטנים שלי, אלה הנכדים שבאים לפזר את השגרה לארבע רוחות הבית והשמיים, ויש משו כייפי בלהניח לדברים להיות קצת שונים, להרשות גם לי "להתפזרר קצת" (דאבל ר' בכוונה!!)
"ואת לא מתביישת??" היא שואלת.
"ממה??" אני עונה לה, "מהבלגן????"
"אני הרבה יותר מתביישת להשתעבד לבית שלי כדי לספק עיניים ורצון של מישהו אחר. ככה טוב לנו, ככה נחמד לנו, אז זה שלנו"
היא מתרווחת על הכורסא. תיכפ נתחיל את המפגש המקצועי. עד עכשיו זה היה סתם היא ואני. סתם ליישר איזה קו שנמתח ישר ונוקשה ואומר – "את חייבת ל…. "או לחילופין- "את לא מספיק טובה אם….."
ואני שוב מחייכת לעצמי, איך יכול להיות, שדווקא מתוך הבלגן והעירבוביא בסלון שלי…. הסתדר לה משו בקופסא??
חופש נעים לך אמא.
תאהבי אותך.
בתמונה: הסלון שלנו מתאזרח בחיק החופש .
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
