בשבוע שעבר, יום שני, יום כתיבת מילים אלה, היה יום הנישואין של בועז ורות, על פי המדרש. יום שהונח היסוד לגאולה. לבן דוד. לא הזמר. המשיח.
לפני שבוע וקצת, נולדה לנו נכדה. רות קטנה אחת, חדשה מהניילונים. רות, שאני חושבת שאמא שלה- יש בה "מקצת רות" בעצמה .( אני מאמינה שבכל אשה יש רסיס שרה, רות, אסתר וכן הלאה.)
שעברה לא את הדרך הרגילה והקלאסית של נערה שמסיימת תיכון אלא אי אילו "קפיצות הדרך"- שזו מן מכבסת מילים ל"מהמורות" קלות. שלקח לנו זמן להגיע לסדר הטוב והפשוט. ואל תבינו, זו לא אחת ה"כוכבות" שלי, אלא פשוט התעכבו הדברים מבחינות אחרות.
ככל שאני חושבת על זה אני שמה לב למשקפיים שלי. המשקפיים, הן הבעיה.
הצורה שאנחנו, הורים למתמודדים, מודדים דברים, דרך הפילטר המסויים הזה, של "ילד שברח לו מהדרך", ועכשיו כל דבר עובר את הפילטר הזה- את המשקפיים האלה צריך להחליף. תראו מה קרה לבלעם הרשע, המכשף מלפני רגע וחצי, מםרשת בלק, כשנעצמה לו העין הטובה ונשֹתמה. ונשטמה. (שתום עין. שטום עין. סתום עין. איך שתרצו. ) חייבים לדאוג לראות משתי הזגוגיות וממשקפיים בצבע קצת בהיר יותר משחור כהה. אפשר גם צהוב מואר. לא חייבים הכי אפל.
אבל בתור אמא שהחיים פגשו אותה על הפירוק וההרכבה שלהם- אני מעבירה כל אירוע דרך המחשבות ההן שמלוותותי מהזליגה הראשונה ההיא. וכך, אני מתייחסת גם לי"ז בתמוז שחל השבוע: לא סתם כיום אבל של כולנו, תענית ציבור, אלא המחשבות שחולפות לי בראש כוללות גם:
* אני מבינה את ירושלים, איך זה כשחורבן לה.
* הם לא צמים. הם אפילו לא זוכרים שצום.
* אז איך אני מרביצה בהם תורה שיידעו שצום היום.
* ירושלים אני צמה בשביל שתינו.
* השם אני משתתפת איתך בצער, בחורבן של כולנו.
* לא בטוח שיהיה לי כח לצום אבל אני חייבת כי חלק מהילדים שלי לא צמים אז אני מחפה וחייבת לצום.
וכן הלאה…….
וכשאני מהרהרת את ההרהורים הללו אני בעצם מפסידה את המחשבה הפשוטה על חורבן ואת האבל הרגיל על ירושלים המסכנה.
אני מתאבלתיתה דרך המשקפיים המאד מסויימים שלי.
לא דרך אבל יהודי רגיל.
ואני חוזרת רגע לרות. יום החתונה שלה. לא היתה שם שמלה מפוארת או מאיזה סלון נחשב. לא היתה פאה או תכשיטים יקרים. לא תזמורת עליזה. וצלם.
היתה נשמה יקרה, שעברה כלכך הרבה בחייה, כאב ואבדן וגלות ועוני והשפלה, ואשה אחת שהקשיבה לחמותה ובאה לבקש מבעז הצדיק שיישא אותה לאשה.
בשם העתיד. בשם בריאת הגאולה.
לפעמים הגאולה מתחבאה ברגעים קטנים זוהרים באוסף מאולץ של שברי חיים.
זה רק תלוי דרך אילו משקפיים אני מתבוננת בזה. משקפי הגלות או משקפי הגאולה.
כי אנחנו רואים מסע של נשמה, מרגישים את השריטות של הזכוכיות בדרך, את הלחץ של האבנים, ואת הכוויות של השמש ושוכחים את הרגע ההוא, העתיד לבוא, שדברים יתיישבו במקומם .שהשם יסדר לנו את הפאזל. שחוזק העולם והרגלו ינצחו.
שגרסא דינקותא תתגבר.
ואז ברגעים כאלה, כשאני שוכחת את המילים "עתיד" "ישועה"- אני חושבת לי בעומק שאם ישאלו אותי בשמיים "חיכית וציפית לגאולה", אז כמו שאני מרגישה עכשיו…. ממש לא בטוח שאוכל לומר "כן", ומיד מזכירה לעצמי שבעצם אני כן מחכה לגאולה ומאמינה בה ורוצה אותה, רק קצת קשה לי לחכות ולדחות סיפוקים. אני רוצה אותה עכשיו ממש, בדיוק כפי שאני חושבת שהיא צכה להיות, במינון, בטעם, בצבע ובצורה. "גאולה כבקשתך".
גם את הגאולה הקטנה הפרטית שלי.
אז לא, דסי. הגאולה תגיע, כשהשם יתברך יחליט, לפי סדר העולם, לפי הקצב שלו. הגאולה נטווית, ולפעמים היא לוקחת שנים ופרקים, ומפרקת לפרקים, אבל היא נרקמת, ממש עכשיו, עוד מימי רות ובעז. שם הונח היסוד.
הסתכלתי על רות הקטנה.
כמה פרקים עברנו עד שבאת. כמה מים שצפו בירדנים שלנו, והציפו ושטפו וחצפו.
והנה, גאולה קטנה באה, כדי להראות לי וללמד שהשם לא שוכח אף אחד ולכל נשמה המסלול שלה עד שתגיע אל השקט שלה ומה שצריך זה קצת סבלנות (הרבה) וקצת אמונה (מלאאא ) כדי לחכות שזה יקרה.
ואף על פי שתתמהמה
עם כל זה אחכה לה
בכל יום שתבוא.
ואם ישאלו אותי בשמיים
אחרי מאה ועשרים
ציפית לגאולה,
אני אגיד-
בטח.
רות.
מזל טוב לכולנו על כל הגאולות הקטנות שבדרך ועל הגאולות שעוד מצפות לנו לאורך ימים ושנים טובות.
שנזכה לאריכות ימים נהדרת כדי ללקוט את הנחת שעוד מצפה לנו.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
