שבת

|

|

02/11/2024

לאישה החרדית

|

|

|

02/11/2024

|

שבת

זו כפרתה | דסי זייבלד בטור מציף בדמעות

היא מסובבת באוויר, ואומרת שלוש פעמים  "זה כפרתו, זה חליפתו , זה תמורתו.." ומסתכלת למעלה לשמיים ואומרת לריבונו של עולם "זה לנחמן שלי, תכפר לו" 
| קרדיט: דסי זייבלד

היא אומרת שלוש פעמים את הפסוקים שלפני כפרות.

המילים מאטות כשהיא נתקלת במילה שמזכירה לה את החיים עצמם. "צלמוות", "יתענו", "אוכל", "אסירי", "ויזעקו". הלב דופק שם קצת חלש יותר, בפינות האפלות האלה, של החיים, או חדלונם.

והיא מנסה להתחמק במחשבתה מזה שמחר החתימה.

פעם שלישית.

מילה מילה.

כמונָה מעות.

כמטבעות לכפרה.

כמילים מרעידות.

היא לוקחת את המטבע ומסובבת לאט מעל ראשה.

"זה כפרתי, זה תמורתי זה חליפתי,

זה הכסף יילך לצדקה, ואני אכנס ואלך לחיים טובים ארוכים ולשלום". שלוש פעמים.

בפעם השלישית היא חושבת על נחמן, הבן שלה, שלא ממש קרוב להשם ואולי ישכח להתכפר השנה, וכבר לא ממש מצליחה להתרכז.

היא מניחה את המטבע בצד, ולוקחת מטבע נוסף. לנחמן.

היא מסובבת באוויר, ואומרת שלוש פעמים  "זה כפרתו, זה חליפתו , זה תמורתו.." ומסתכלת למעלה לשמיים ואומרת לריבונו של עולם "זה לנחמן שלי, תכפר לו"

ואז היא נזכרת בסבינה הבת של השכנה, שכל יומיים בערך דופקת בדלת שלה לשאול אם היא צריכה משהו מהמכולת, ולוקחת עוד מטבע ומסובבת באוויר כאילו סבינה עומדת ככה מולה, ולוחשת שוב לריבונו של עולם "זה כפרתה, זה חליפתה, זה תמורתה…"

ואז מהרהרת שאולי לדבורה, הזקנה החילונית מהמשך הרחוב, שכבר קצת סנילית, ויש לה רק עובדת פילפינית בבית, אף אחד לא עשה כפרות, ולוקחת מטבע נוסף, בשביל דבורה, ומסובבת וממלמלת שוב  את הנוסח לכפרות.

עוד מטבע ליוסף, הבחור מהמשלוחים, לנתן, הנהג של המונית הקבועה, שכל כך טוב וסבלני אליה. ליעל, העוסי"ת שכל כך משתדלת עבורה, ולירין, הנין של לאה, חברה שלה, שלא בטוח שההורים שלו, שעברו לקיבוץ עוד זוכרים מה זה כפרות ולמה בכלל צריך את זה.

וערמת המטבעות גבוהה והולכת.

טוב שהיא השתמשה במטבעות של שני שקל.

היד שלה כבר מסתובבת אוטומטית. המילים כבר נשפכות ממנה על פה.

הכתף כבר קצת כואבת, וגם המרפק, אבל היא מנסה להיזכר, אולי שכחה מישהו.

כל כך הרבה שנים, והיא יודעת, יודעת שזה סמלי. אבל כמו שהיא ממש משתדלת לנער את הבגדים בתשליך, כשהיא בטוחה שהיא משליכה את מה שלא יועיל לה בימים הנוראים האלה, וחוזרת קלה יותר הביתה, ככה היא בטוחה שהכפרות זה ההצלה שלהם.

והיא רוצה לא לשכוח אף אחד שהיא אוהבת.

להכניס את כולם תחת כנפיו האוהבות של הכיפור והמכפר.

 

לילה.

חושך.

שקט.

עוד כמה שעות יום כיפור.

חיתום הדין.

היא מלקטת מטבעות של דאגה ואהבה לשקית מרשרשת, אחד אחד,

כמונָה מעות.

בבוקר תשלח את השקית עם נתן, הנהג של המונית הקבועה לרב.

שיילך הכסף הזה לצדקה

וייזכו כולם לחיים טובים, ארוכים, ולשלום.

 

 

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

WhatsApp Icon

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

Gmail Icon

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך

שיחה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פוסטים אחרונים