היה שולחן שבת ארוך ועשיר.
עשיר באנשים, עשיר באוכל, עשיר בזמירות, עמוס בדיבורים, עשיר ברעש, באורחים בפינוקים ובילדודס.
מטבע הדברים לאורך שולחן כזה עפות דעות מכל הקצוות ומכל הסוגים.
בראש השולחן ישב אבא שלי שיחי' , רווי נחת , וסביבו שתילי הזיתים, ילדים נכדים ונינים. לצידי, בקצה השולחן , בפינה הכי מפנקת ( הכי מפנקת- כי היא לידי…. ברור ) ישב אחד מילדי היוצאים לשינוי.
ואז העלה מישהו נושא מתוך פרשת השבוע ונוצרה שיחה בעניין. כולם הביעו דעות, שאלו שאלות, הביאו פירושים וגם הבן יקיר שלי התערב בשיחה. אחד האורחים לא ממש התחבר למה שהבן אמר, והתחיל מעין ויכוח, או דיון כאשר האורח החשוב מתאמץ ממש "להוכיח" ו"להטמיע" את דבריו, את הצד שלו והרעיון שלו כנגד השאלה/הדעה של הבן. הוא ממש הקטין את המילים של הילד, סתר אותן, והניח את תפיסת עולמו-עולמינו, החרדית התורנית השמרנית- כבדה ונוכחת במרכז השולחן.
ככל שהאורייח שלנו התאמץ יותר, והפנה את השיח כמעט קונקרטי מול הבן שלי- ראיתי איך הילד מתכווץ עוד ועוד ועוד. ראיתי איך נאטם לו הרצון להתחבר, ואיך נחסם שביל הגישה שנפתח לרגע קצר של אור. ככה בשקט, מתחת למפה הלבנה, לחצתי על הברך שלו וכמעט בלי להזיז את השפתיים לחשתי לו "תנשום, הכל בסדר, אתה בסדר גמור".
האורח סיים "להוכיח את הצד שלנו, ולחזק את טיעוניו" והשיחה המשיכה לאנשהו, בכלל לא שמתי לב לאיזה נושא, ואני הפניתי את הראש לבן שלי, הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו ככה :" מה שהוא אמר זו הדעה שלו, והמחשבה שלו. זה נכון שגמני כחרדית מאמינה כך, אבל אם אתה מחפש תשובה אחרת, דרך שונה להסתכל על אלוקים או למצוא אותו, או כיוון חשיבה אחר שכרגע עדיין אינלך אותו- זה לגיטימי. אתה בסוף תמצא – את הדרך שלך, את האלוקים שלך, באופן שאתה תוכל להתחבר אליו. אל תתן לאפחד להפריע לך .גם למי שחושב שהוא ממש עוזר. ראיתי שזה היה לך לא נעים ולא קל , ואני מעריכה ששמרת על כבודו."
חלפו כמה דקות של שקט ורק אז הבן שלי אמר לי " אמא, תודה על המילים שלך . הן כלכך עזרו לי" התחבקנו חזק חזק והוא איחל לכולם שבת שלום והלך לחדר שלו.
אם אנחנו רוצים לתת להם כבוד אמיתי אנחנו צכים להתחיל את הכבוד הזה מהבפנים שלנו.
זה לא יעבוד לנו אם שוכנים שם פחד או זלזול או אכזבה. זה לא יעבוד אם אנחנו עסוקים בשמירה עיקשת על המקום שלנו, על ההיררכיה הקיימת ממילא, שאנחנו ההורים נבהלים כשנראה לנו שהיא מתערערת. זה לא יעבוד אם נפחד לשמוע דעות אחרות (וזה מפחידדדדד, אוהו זה מפחיד…. פתאום כל המילים שפחדנו לחשוב ולומר – פוגשות את האוזניים שלנו בקול רעש מצלצל….)
האמת שלהיות בעמדה המיוחדת הזו – זו העבודה האמיתית שלנו, ההורים, מול עצמינו .
ללמוד לאהוב לכבד להקשיב, נקי נקי. עם הכי פחות שיפוטיות ובהלה. לקח לי שנתיים (!) של עבודה מודעת כדי להגיע ליכולת הזו. ואין לנו ברירה. אינלנו את הפריווילגיה להשאר בצמצום מוחין הנוח הזה. כי כשהחיים גדולים עלינו אינלנו ברירה ואנחנו חייבים לגדול.
ונכון זה מפחיד לגדול, וכואב ומאתגר, אבל זה בדיוק הביטוי של לצאת מהמיצר, ולאפשר גם לאחרים לצאת איתנו.
אצלינו בבית מתחבקים הרבה עם אמא מאמנת רגשית- יש לזה אפילו שם מקצועי : "אוקסיטוצין".(הורמון החמלה שהמוח מפריש לאחר כ-20 שניות של חיבוק, והוא הורמון מרפא ממש) זה עובד ככה: מישו בבית מכריז פתאום "אני צריך/צכה אוקסיטוצין" ומישו כבר יבוא לחבקותו כדי לרפא לו מה שצריך.
לפני כמה ימים הילד המתוק שלי סיפר במטבח שכשהוא הולך למפגשים של "הלל" הוא מתבייש באמא שלו. זקפתי עפעפיים ושאלתי למה. אז הוא ענה "כי ישלי שם חברים שכרגע כלכך קשה להם עם ההורים ואני יש לי כאלה הורים נהדרים ואמא מיוחדת שאני מתבייש להשוויץ…"
אז מיד מיד עשינו כזה חיבוק אוקסיטוציני, שיש לנו עכשיו מלאי לשבועיים.
שיהיה לכם אוקסיטוצכם בעצמכם!!!
נון בית די חשוב
בהרצאה שמסר הרב משה גרילק ז"ל, במפגש הכנה לערבי "פלוגתא"- מפגשי חרדים חילונים תחת מטריית אוניברסיטת חיפה שהשתתפתי בהם כמה שנים-
אמר הרב גרילק משהו מעניין מאד שאני עוקבת אחריו כבר שנים, הן כמאמנת והן כאדם:
"כאשר אתה מתווכח עם אדם – לפעמים שים לב שאתה לא מתווכח עם הדעה שלו או האג'נדה שלו- אלא עם האגו שלו"
תתחילו לעקוב…..
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
