בכל שנה מחדש עומדת לאק'ה במטבח הירוק שלה עם הפורמייקה שדוד הנגר עשה לה לפני המון שנים ומביטה הרחק, מבעד לחלון הרחב.
בכל שנה כבר רואים קצת את הסתיו יושב על השמיים והגבעות ממול בגוונים מעומעמים של אפור ורוד.
כן, זה הנוף שמלווה אותה בהכנות לחג.
וכמו בכל שנה גם השנה עומדת לאק'ה ומכינה את הסימנים לליל ראש השנה. היא מקצצת ומערבבת ומתבלת וטוחנת, עלים ושורשים וגרגירים וירקות מוזרים ונדירים. בדיוק כפי שהיתה עושה אמא שלה עליה השלום. בדיוק כפי שהיא עצמה נוהגת כבר כלכך הרבה שנים. ועם הזמן נוספו סימנים, כי אצל אמא, הריה כפרת משכבה, היו קצת תפוחים וקצת צימעס וראש של געפילטע קרפיון ולפתן של בומבערייעס(חבושים) ועוד אי אלו, וכאשר היא נישאה ליוסף נוספו לתפריט עוד כל מיני ירקות ומאכלים שלא הכירה – רוביא שפגשה אותה רק פעם בשנה, וקישוא מוזר שקראו לו 'קרא' ועוד כל מיני "חפצים" בשלל גוונים שמות וטעמים שבמזרח אירופה של באבי ומאמע לא הכירו.
היא מקצצת את הקרא ועושה ממנו ריבה מתוקה, ומאדה את הצימעס עם דבש, ומערבבת תפוחים בסוכר חום. הכל מתוק.
ולאט לאט מגיעות הדמעות המלוחות מעורבבות בשאלות…. שנה שעברה היא עמדה בדיוק מול החלון הזה והמתיקה דינים וטעמים, והוסיפה תפילות שימתיק לנו השם את הימים.. אבל בפועל היו ימים כלכך חמוצים, עד כאב. היו רגעים מרים עם צביטות בלב. היו רגעים של שבר עם טעם לפגם ביומיום.
יוסי עזב השנה את הישיבה. זה היה שורט ומרסק. הבגדים שנכנסו לארון שלו היו בצבעים אחרים ממה שהיה רגיל אצלו. השפה השתנתה, היו האשמות והטחות מצידו והמון בלבול וכאב מצד לאק'ה ואבא . ואז רותי התחילה עם רעידת אדמה משנית והחליטה שהיא רוצה לעבור ביצפר וגם שם פתאום נפגשה לאק'ה עם מציאות חדשה ומורכבת, עם סט אמונות וערכים שהיא לא מכירה .
היא מכה עם כף העץ בקערת הפלסטיק בקצב המחשבות שרצות לה במוח. בכלל לא כמו שצריך כדי לערבב את הקציצות. ובציניות היא חושבת לעצמה שכן, שיתקצצו שונאינו, לפחות כמו שקיצתת אותי השם – בשנה החולפת. בכלל לא בא לה לערבב בזה דבש. היא פתאום חושבת שכבר אינלה כח להתפלל על מתוק וקל כי היא פגשה את המרורים והיא צריכה לערבב לענה בקציצות. שירגישו מה היא הרגישה. ממילא שומדבר לועובד. הנה,שנה שעברה היא טפטפה דבש, וסוכר חום ועירבבה תמרים, קיוותה לענבים ויעש צימוקים. וכואב לה, וצפוף לה.
ותוך כדי ערבוב צפות בה המילים של סימני החג, האיחולים, הברכות, והתפילות והיא מדברת עם השם ומבקשת ומתחננת שיזכה אותה להרגיש את המתק, לטעום את הטוב.
השנה יאכלו אצל לאק'ה צימעס מתוק עם דמעות מלוחות. ריבת קרא חמוצה מתוקה, ותמרים לחים מבכי ומרים ורכים כעיני לאה, אבל מלאים בתפילות חמות בדיוק כמו ש"סימן" צריך להיות. לא לסמן רק מה צריך להיות.
אלא מי צריכים להיות אנחנו – ברגע הזה.
ומעשה אבות- סימן יהא לבנים.
המנהג הוא לאכול בליל ראש השנה, "יום הדין" (ויש האוכלים בשני הלילות) מאכלים אשר שמם מזכיר תפילות וברכות למיניהן, ואיחולים לשנה חדשה טובה ומתוקה.
יש שנוהגים אצלם לאכול כמה שיותר מתקתק ולהימנע ממנות פיקנטיות מדי, מלוחות חמוצות וחריפות.
ואני….חובבת אוכל אנוכי,
וכל שנה אני נאבקת ברצון לבשל קצת יותר מגוון מ"עוף בפירות" ו"דגים בדבש ושום" ( אל תדאגו…. יש לי על מה לחזור בתשובה בעניין…. לא ממש אני מצליחה לעמוד בזה….)
וכל שנה מחדש- תהיות ומחשבות על ה"סימנא מילתא" האלה.
והשנה הבנתי.
הבנתי לא רק בראש, אלא בלב.
הסימנים האלה?
כן, הם ברכה ,ומסורת, ואיחול, וחוויה.
אבל הם גם תפילה.
וכשאוכלים אותם,
ומחמיאים לגיברת עקרת הבית על כמה דלישס הם יצאו,
ואומרים את ה"יהי רצון" המתאים,
אז להגיד לא רק כמו איחול-
אלא ממש לומר מעומק הלב.
כמו תפילה.
כמו שיש עכשיו מטה קסם וכל הבקשות מתמלאות.
ככה.
שתתקבלנה התפילות.
שנה מתוקה מתוקה, גם למי שישלו תפוח גרנד חמצמץ, בדבש.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
כל מילה 💞