באתי לבקר אותך באבי.
היה לילה שחור וחם, מוצש עייף ועמוס, והיה יארצייט שלך. כבר לא באתי הרבה זמן לפה, ל"דירת הקבע שלך", עד שיבוא המשיח – לקבר. אני מגיעה אלייך כמו לביקור ממש מתרגשת קצת. עסוקה בזיכרון. נזכרת איזה מותק של באבי היית,כמה אהבנו לשבת אצלך אחרי הדלקת נרות, לשחקיתך רמי ולהפסיד "על באמת", לשוחח איתך לשמוע את המילים החכמות שלך- ואת השתיקות שלך שהחכימו לא פחות. אני נזכרת באוכל שלך, בבדיחות, במשפטים החכמים. הרוח החמה נושבת בין הברושים והקול של אבא שלי מלטף את פרקי התהילים.
ואני מהרהרת מה לעשות עכשיו מעבר לפסוקים ומתחילה לבקש ממך באבי אהובה שתהיי מליצת יושר עבורי, גם בתחומים שקשה לי איתם. למשל הילדים הצדיקים שלי ילדי האור, ילדי הגאולה. והאמת שהתפילה קצת נתקעת לי. ואני קצת מתבלבלת.
אוחזת בכל הקצוות
כי ישלי בבפנים שלי מן הבנה שלאחר עבודה קשה ש"זה מה יש", "זה רצון השם", "זה מסע הנשמה שלהם ואין לי איך להתערב בו". אני אחרי כלכך הרבה שנים של "ראיית הטוב המוחלט" "הכלה" ו"קבלה" ו"אהבה ללא תנאי", ומעשים שלא נעשים בכל בית חרדי כדי להצליח לצלוח את האתגר הזה שלפעמים אני שוכחת את כוחה של תפילה ואת תפקידה. ומצד שני, אני כלכך רוצה מישהו מלמעלה שיזיז עבורי את הכפתורים קצת אחרת שיהיה לי יותר נוח ומתקבל במסע שלי, ולפעמים שני הקצוות של הסקאלה לא מצליחים להתיישב לי על אותו ציר. אז להתפלל או לא? על מה? ומה עם כל מה שעבדתי כלכך קשה לקבל? איפה אני בכלל עומדת? מה אני רוצה? על מה ויתרתי? אז בעצם אם אני מתפללת לא ויתרתי? ואם אני לא מתפללת זה אומר שאני מאשרת ומסכימה? מה אני רוצה בכלל? מי אני ואיפה הדסי ההיא של בית יעקב הרגיל הפשוט? מה קרה לה בדרך???
כי כלכך הרבה פעמים, אני מרגישה שאני אוחזת בכל הקצוות של החבל. גם בחלקים הפרומים שלו.
אני מרגישה את זה בליל שבת מול הנרות כשמצד אחד אני מתחננת ובוכה לילדים אוהבי השם ויראי שמיים ומחבקת כמעט בו זמנית צאצא ששבת עבורו היא המלצה בלבד. או כשאני נוטלת ידיים לנכדה זאטוטה – ומנגד מתוודעת למושגים מעולם הפורטנייט שהוא רחוק ממני ממש (אל תשאלו, ממילא לא אדע לפרט, איזה משחק מחשב או משו ) או כשאני שולחת נכד לישיבה, לזמן אלול חדש, מצמרר ומרגש- ומקשיבה מן הצד השני לאירועים ומסיבות שבעבר לא היו חלק מן השיח.
אני אוחזת בכל החלקים בכח.
גם אלה שקיבלתי בבית הורי, כשרשרת בלתי מנותקת מהר סיני וגם באלה שהתווספו לחיי והם מנוגדים ממש לכל מה שלמדתי לבקש ולשאוף ושני החלקים הם שלי, ועל טוב שניהם אני מתפללת והבלבול אוחז בי לעיתים בחלקי החבל הפרומים ומנערותי ברוח המטורללת הזו. אני "מרשה" דברים שמי חלם בעבר שארשה. אני מקשיבה למילים שבעבר צלו אוזניי מהם, אני מחבקת את הבלתי .
ואת יכולת העל הזו פיתחתי עם השנים מחוסר ברירה. ישלי דיבור מיוחד עם השם על " הילדים שלנו", שבנושא הזה, המשותף לנו (נו, אנחנו שותפים בעסקה הזו!!!) השיח הוא אחר, איתו יתברך. הפנקס פתוח והיד רושמת רישומי חיים בקווים אבסטרקטיים.
חלק עצום מההתבגרות, מהגדילה, מהצמיחה שלנו זו היציאה מן הדיכוטמיה- מהשחור לבן שמלמדים אותנו כשאנחנו קטנים- כדי ליצור לנו דרך ברורה ומסלול. ותפקיד חיינו כ"מבוגר אחראי" הוא למצוא את עצמינו ואת דרכנו הייחודית באפור אפור הזה- שהוא בעצם הרוב הכמעט מוחלט. וצריך ללמוד לחתור, ולשחות. ולסחוט.ולצחוק, ולצלוח את השדה רחב הידיים הזה, ולאחוז בו גם בקצוות פרומים. היו פעמים שניסיתי להשליך את הקצוות ההם מהחיים שלי. זה לא הצליח, כי גם הקצוות ההם הם חלק מלבי וממי שאני- אז למדתי להחזיק.
היו פעמים שהקצוות משכו אותי בעוז כל קצה לכיוון שלו- אז למדתי היכן נמצאת היציבות שלי ואיך לעמוד איתן ולא להיקרע. ובסוף בסוף אני עדיין לומדת לחיות את ההקצנות האלה בתוכי, במקומות הכי קטנים ואישיים שבי, פשוט כי זו מי שהשם רוצה כרגע. כי זה התפקיד, כי זה המקום המצופה שלי כרגע בעולם.
מסתכלת על השמיים השחורים, על תאורת החירום הלבנה שמאירה אותנו בחושך הזה,על האבן האפורה שלך באבי. איך ידעת לאחוז כל ימייך בחיים העשירים, וברגעי חידלון שפגשת, במה שידעת ובמה שידעת שאינך יודעת, בטוב ובקשה. והכל באצילות של עבודת מידות שלא נגמרה עד היום, שנים אחרי שאינך. איזו מלכה היית.
המלך בשדה. בשדה אפור בלי סימני דרך . בלי תמרורים ברורים, בלי אבני שפה בלי שלטים זוהרים. המלך בשדה עם רכות וחמלה ואהבה גם בין קוצים ושרכים מסובכים.
אני מלקטת את התפילות שלי בין כתמי שחור ולבן, מערבבת, יוצרת קווים אבטרקטיים של תפילה חדשה שמיוחדת רק לי.
ואני .
תפילתי.
נון בית
תודה השם על יכול העל הזו, של נשיאת הפכים. היא קרעה אותי מבפנים לשסעים כואבים, אבל עכשיו אני מעשה רוקם. אומנות. גובלן.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
