בכרם הזיתים של סבא ישראל, או ישראל סבא אם תרצו, היו הרבה עצים זקנים ועצות עתיקות, עם גזעים מפותלים, שורשים מעמיקים וענפים משתרגים כמו זרועות שריריות של בן סוער ופורה. והמון עלים בצורת עיניים ירוקות. מכל הכיוונים. כמו שהמורה היה אומר פעם תיזהרו ילדים ישלי עיניים בגב – אז ככה.
ופעם בשנה פורש ישראל סבא יריעות גדולות תחת העצים והעצות וכל אנשי הסביבה באים עם מקלות עבים ומרביצים לעץ ומנערים, כדי שייפלו הזיתים על הקרקע.
מכות שמטלטלות את העץ. תזוזות שפוצעות את הזית לפעמים. תנועות שמפחידות את הפירות הקטנים. ניעורים לנערים, שמפילים אותם לקרקע.
אחר כך אוסף ישראל סבא את כולם. את כללללל הזיתים.
גם את אלה היפים המושלמים שנראים כמו זית לפרסומת, וגם את השרוטים והחבוטים ופצועי החיים, ולוקח אותם לבית הבד שלו. שם בין אבני הרי-חיים, כותש אותם עד אבדן הזהות ויוצק בהם משמעות חדשה של שמן זית זך . כתית. למאור. זך. וטהור.
אולי אפילו למנורת המקדש.
לשמח את הקב"ה.
חנוכה הוא אחד החגים האהובים עלי: החורף. הקור. המשפחתיות. החמימות של האוכל הנלווה. הריח של השמן שנשרף בחנוכיה. הביחד.
אם לומר את האמת, עם אתגרי החיים שהמציאות מספקת לי בשפע: היום החג הזה, כמו חגים אחרים – מזמן לי בין שאר הפעילויות שלו – גם לוליינות מחשבתית של איך לעבור את זה הכי טוב.
כי קצת קשה לי "ערבי לביבות" נורא משפחתיים – כשחלק מילדי לא שותף ואפילו לא מוזמן, האמת.
וכי מושגי ההתייוונות מקבלים בזמנינו תוקף אחר שרלוונטי עבורינו היום וזה גורם לגלגלי המוח שלי להתחמם יותר מדי במחשבות.
והכי הכי – כי אין אורים ותומים כדי לשאול את השם מה צריך או נכון לעשות עכשיו. (אני מה זה מחכה למשיח, לבית המקדש ולגאולה כי אני מקווה ומאמינה שהכל יהיה יותר ברור ופשוט…)
וקצת קשה לי דיבורים על כמה זה חג של חינוך כי "חנוכה" ואני לפעמים בכלל מרגישה ממנו קצת "חנוקה" (לא רק ממנו, אל תדאגו…) ועושה שוב ושוב חשבון נפש עם עצמי מסוג "איפה טעינו", או "מה בחינוך שלי אפשר את הזליגה הזו של הילדים" ואיכשהו צוללת לעומק של מהו חינוך בכלל והקשר בין עשיה לתוצאה, וההתבוננות על התוצאה שבעצם בתכלס אם אני מנטרלת כמה קולות חיצוניים אני מלאת נחת ואהבה ורואה את החינוך בס"ד בהמון צורות אחרות! ותודה השם!
ואז כדי להעמיק לי את ההתחבטויות – מזדחל בי הפסוק מתהילים של "בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך"… ואני חלק מהזיתים שלי בכלל על כורסאת בחוף הים, ואני מתחילה לשאול תצמי מה זה זיתים, מה זה שולחן, מה זה סביב ומחפשת פרשנויות חדשות שכן יסתדו לי עם דברי חז"ל ועם החיים שלי. הרי-חיים שלי.
ואז פתאום ברגע של נחת מחשבתית – שמתי לב לשמן הזית. ההוא מהנס. ההוא מבית המקדש. ההוא שאם נדליק ממנו נרות שבת נזכה לילדים צדיקים.
את האור במנורה בבית המקדש היה אהרון הכהן מדליק בשמן זית זך. הנרות שהדליקו אהרון ובניו במקדש, כי כך ציווה השם להאיר את המקדש השמן נעשה מאלפי זיתים קטנים שנמסקו מהעץ ועברו מסכת של "כאפות", ו"סבל" בדרך את הזוך והטוהר ובדרך אל התפקיד הקדוש והמשמעותי שלהם.
הם הוכו, נפרדו מאמא עצה – נערים עם ניעורים, נשרטו, נמחצו, רוסקו, זוככו.
וכשהגיעו אל הכד הקטן של אהרון הכהן, היו מעורבים שם גם הזיתים המושלמים (אלה שמקבלים דירה ארבעה חדרים בירושלים) וגם השרוטים והלא מושלמים.
כולם כולם הרכיבו את השמן הזך והטהור.
לא בכדי נבחרה המנורה לסמל מיוחד, לא בכדי נבחר בצלאל לעבודת היציקה המיוחדת של המנורה . "חכם לב", אומר עליו הכתוב. ועל אהרון שהדליק את המנורה נכתב שהיה אוהב שלום ורודף שלום.
להבדיל, גם אנחנו נבחרנו.
נבחרנו להדליק את המנורה ואנחנו כלכך מתאמצים כל יום מחדש להדליק ולהאיר אותה ואנחנו עושים את זה באהבה, בשלום ובחכמת לב. עם הרבה רצון לשמח את הקב"ה ולהאיר את ביתו, לפעמים במקשה אחת ולפעמים בחלקיקים, בכפתורים ופרחים.
והנה בא שמן הזית הזה, ומראה לנו כמה ראויים כל הזיתים כולם. כמה ישראל סבא לא בדק בזיתיו כדי להביאם לטוהר ואור המנורה.
והמסקנה הכי גדולה שלי אחרי כל המילים האלה –
לפעמים לוקח שנים ארוכות, גזרות מכאיבות ומצערות ומלחמה שלמה, כדי למצוא בנס את הפך הקטן החתום והטהור, שחיפשנו כלכך הרבה זמן.
תאירו את המנורה שלכם. שלנו.
ותשמינו מנחת.
אמן.
נון בית
כדי לכתוב את המילים הללו, ולא לצאת חומוס, קראתי המון על ייצור השמן בעץ העתיקה, וגם היום, גם מבחינה יהודית וגם מעשית נטו.
מעניין ממש. שווה להתעדכן.
ואם ישלכם בית בד קרוב אולי שווה ללכת לראות. פתאום תראו שהרי-חיים שלהם הרבה יותר מרסקים משלנו….
וקחו לחנוכה;
מרשם לאיולי שמן זית, וצריך עבורו בלנדר מקל;
שימו בכלי עגול וגבוה
כוס חד פעמית של שמנ"ז טוב
ביצה שלמה אחת
1/2 כפית מלח
כף שטוחה סוכר
1.5 כפות מיץ לימון
2 שיני שום
1/2 כפית פלפל שחור גרוס
ועכשיו תכניסו תבלנדר, ותנו לשמנז הזה עירבוב רציני בלי להזיז את המקל, שיהיה לו תוספת לכל הניעורים עד שהוא נהיה שמן.
ולאט לאט תראו איזה יופי איך הוא מתייצב.
כמו שתילי הזיתים.
נון בית לאיולי שמנ"ז:
אפשר להוסיף בהגשה פטרוזילה או שמיר קצוצים.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
טור מושלם!!!
כמה אנחנו לא יודעים כלום על מה שיש באמת הטהורה בתוך הנערים/ות האלה פנימה בתוכם…
כמה שהאמת הטהורה הזו תתגלה רק כשהמשיח יבוא (בקרוב אמן!)
וכמה שרק ה׳ שרואה כליות ולב לא בוחן דרך חולצת הטריקו הכחולה או דרך הסמל של האמריקן איגל…
הבחינה נעשית רק דרך הרצון הפנימי של הנשמה גם אם כעת היא מבולבלת ומתערבלת עם עצמה ועם פיתויי החיים
כולם אהובים וכולם רצויים כי באמת של האמת כולם בסופו של עניין רוצים לחזור הביתה (תרתי משמע)
רוצים להרגיש חמימות של חג מועד ושגרה עם משפחה חמה ואוהבת!
תודה דסי על המילים הטובות המחכימות והמנרמלות ❤️