אני כותבת את הדברים האלה בכנות גמורה, בלי להתייפות ובלי להתנצל.
אני אישה חרדית מודרנית. הבית שלנו מתנהל בצורה מסודרת, יציבה, מתוכננת. יש תלוש משכורת מסודר, יש ביטחון כלכלי, יש שקט יחסי. על פניו – הכול טוב. ובכל זאת, בתוך הלב שלי יש געגוע.
אני מודה בזה: אני מקנאה בנשות האברכים.
כן, אני יודעת מה זה אומר. אני יודעת מה זה חוסר ודאות כלכלי, מה זה לחשב כל קנייה, מה זה לחיות בצמצום. אני לא תמימה. אבל כשאני רואה חברה שמספרת שבעלה יושב ולומד כל היום, שהבית שלה סובב סביב סדרים, מבחנים, חבורות, שיחות על סוגיה – משהו בי מתכווץ.
לא מקנאה בשטריימל, לא במעמד, לא בסיסמאות. אני מקנאה באוויר.
באוויר הרוחני הזה שממלא בית. בתחושה שיש משהו גדול יותר שמחזיק את הקירות. שיש עוגן שהוא לא רק פרנסה, לא רק משכנתה, לא רק רשימת משימות.
לפעמים אני יושבת בערב, הבית שקט, הילדים ישנים, ואני שואלת את עצמי: מה ממלא אותנו באמת? מה נותן לבית את הזהות שלו?
אני לא מזלזלת לרגע בעולם העבודה. להפך. יש בו אחריות, יש בו תרומה, יש בו עשייה חשובה. אבל אני מרגישה שלבית שלי חסר לפעמים ציר מרכזי של לימוד. חסרה לי ההתרגשות משאלה תורנית שנמשכת לשולחן שבת. חסרה לי הדבקות הזו במשהו שהוא כולו נצח.
ואני לא מתביישת להגיד את זה.
יש בי חלק שהיה מוכן להתמודד עם יותר צמצום כלכלי – אם זה היה מביא יותר עושר רוחני. כן, אפילו מחיר ממשי. כי כסף נותן יציבות, אבל תורה נותנת משמעות. וכשאני מרגישה שהמשמעות לא תופסת מספיק מקום, משהו בי נעשה חסר מנוחה.
אני שואלת את עצמי לא פעם: מה עושה בית ל"בית של תורה"? האם זה רק סדר יום? האם זה רק מסגרת? או שזה משהו עמוק יותר – שאפשר לבנות גם אחרת?
אני מנסה להכניס יותר רגעים של עומק. יותר שיח אמיתי על ערכים. יותר נוכחות של ספר פתוח בסלון, לא רק של מסך. זה לא תמיד פשוט, ולא תמיד זה מרגיש טבעי בתוך מרוץ החיים, אבל זה צורך פנימי.
אולי הקנאה שלי היא לא באנשים, אלא במדרגה. במדרגה של בית שמוגדר קודם כול על פי הרוח שבו.
אני לא יודעת אם הייתי עומדת בניסיון של חוסר, ואני לא מזלזלת באף אחת שמתמודדת איתו יום־יום. אבל אני כן יודעת שבלי עוגן רוחני חזק, בלי תחושה שהתורה היא לא רק אורחת אלא בעלת הבית – משהו בי מרגיש שהבית עלול להיסחף עם הזרם.
ואני לא רוצה בית שנסחף.
אני רוצה בית שיודע לאן הוא שייך.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
הי אורית
לפני הכל, את מדהימה!
מאד קל להסחף אחרי החיים ולשכח מהעיקר. ואת לא שוכחת, את יודעת מה עיקר ומה טפל.
הבעל שם טוב הקדוש אמר שבמקום שמחשבתו של אדם נמצאת שם הוא נמצא, הרצון שבך, זו את האמיתית!
אפשר להכניס תורה הביתה גם אם הבעל לא אברך, נכון, זה לא אותו דבר.
אבל אפשר ללמוד ספר תורני זוגית. אפשר לייקר את הלימוד של הילדים, ע"י חגיגה של כל סיום או התחלת לימוד. ועוד הרבה דברים.
שתזכי לריח של התורה בבית!