מעשה שהיה באשה צעירה
מעשה קצת עצוב אך עם מסר חשוב.
התחתנה האשה וציפתה וחלמה
להגשים גם אצלה
שיעורים ,מסרים , ניצוצות, סיפורים
שספגה זה מכבר השנים….
שילך בעלה ללמוד התורה
שניגון התורה יישמע בביתה,
שתחווה גם היא את הרצון והתשוקה-
לתורה
אבל
אצלה זה לא קרה.
והיא?
היא לא ידעה את נפשה.
לא ידעה האם קיים עוד ומהו מקומה.
וניסתה האשה מעשים אז לרוב
בדרך העקום ובדרך הטוב
ונצבט ליבה בקרבה עוד ועוד.
עד
שזיכה אותה הקל והיא באמת הבינה-
חלקה בתורה הוא
בלי תלות בתוצאה.
היא גם היא ועוד איך יכולה.
ושמחה האשה והרגישה כה קלילה.
להיות מחוברת לתורה
זה לא סיפור של מלחמה.
הן היא ביום יומה
אם אוהבת היא בעצמה את התורה,
אם שמחה היא עם ילדיה,
אם מטפחת היא אותם ואת חייה
ופועלת בחיבור לערכיה
הרי זו תורה.
הרי זו תורה.
והבעל?
אצלו הבחירה.
הבעל מוערך מעצם היותו
ותורתו היא עסקו הפרטי שלו.
והאשה?
רק מאפשרת. מתפללת. מייחלת.
באושר בבית מסתובבת.
ומבטאה בנשיות:
"כשאני שומעת בבית את קול התורה
אני מאושרת".
וזהו. זה חלקה המלא
בתורה הקדושה.
זוהי אשת חבר בתורה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
