בשעות של מתיחות ותפילות, הנה תמונה ומילים שחיזקו אותי, ישר מרמת הגולן:
"שלום סיון, כאן יעקב שה-לבן, סגן ראש מועצה אזורית גולן. אנחנו בצפון בכוננות שיא. אני כותב לך בין עוד מטח לעוד הערכת מצב והתלבטות אם לפתוח את בתי הספר.
כאן בגולן, בחרנו להישאר ולהיאחז בקרקע, ולא להתפנות על אף המצב המאתגר.
ואם נראה למישהו שאנחנו משוגעים, אז כדאי לדעת, וכדאי שגם חיזבאללה יידע: למרות השנה הקשה שעברה על מדינת ישראל, ביום חמישי האחרון, עוד מטוס עמוס עולים חדשים נחת בנתב"ג.
אחרי שנים של התלבטויות, דווקא עכשיו, בשיא הקושי, האסימון נפל אצל רבים מהאחים שלנו בגולה.
בין העולים היו סבתא שלי, באבי, בת 87, ואחותה, בת ה-89. שתיהן מאטלנטה. סבתא ג'קלין יוכבד הירש עולה לירושלים, ודודה מרשה רובקין תגור ברחובות.
והעיקר: רוב הנכדים שלהן מזמן בארץ, ויש כאן כבר עשרות נינים, ומעכשיו כבר אין לנו 'סבתא מאמריקה'.
זה מחדד לנו כמה לא מובן מאליו זה שאנחנו בכלל זוכים לחיות פה, וכמה למרות הקושי – אין מקום יותר טוב.
אז את השבת העברתי כאן בצפון, אבל סבתא באבי הייתה בכותל, ושם היא שמעה לראשונה את ההפטרה בתור ישראלית, הפטרה שמדברת ממש עליה: 'שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ'.
מצורפת תמונה. בשורות טובות מהצפון".