חופשת הקיץ של הילדים שלי טרם נגמרה, ולא אני לא מדברת על הבנות שחוזרות בראשון לספטמבר, אני מדברת על ילדי הת"ת שלי
הם היו אמורים להתחיל בשמחה את שנת הלימודים לפני יומיים, כמו רוב תלמודי התורה בעיר
אבל רצון ה' שבית הספר שלהם נמצא בעיצומו של שיפוץ (ותודה להשם על זה! כמה חיכינו!!) שאינו מאפשר כרגע את תחילת שנת הלימודים.
כמובן שכל הגורמים עושים ככול יכולתם כדי למצוא לתלמידים מקום זמני הולם להתחיל בה את השנה, אבל המציאות כרגע – הילדים בבית.
ואם לומר את האמת? גם הלב שלי מרגיש הרבה יותר בבית, כשהם בתוכו.
ולא, אני לא נופשת ולא עקרת בית, אני אישה עובדת, והילדים שלי לא מלאכים ולא בני מלאכים, הם ילדים שיודעים להרים טונים, לדרוש, לריב, לצעוק
הם מבקשים אוכל טוב כל שעתיים (במקרה הטוב 🙂 ) הם יודעים לטרטר אותי כשמשעמם להם ואיך לומר, אין שונה בינם לכל הילדים בני גילם.
אבל כן, חשוב לי להגיד את זה, בזו ההזדמנות: תודה להשם על הזכות שהילדים שלי בבית! איתי! אני כל כך שמחה שהם בבית!
ותגידו לי אתן – מתי הפכנו להיות כאלה לחוצים מזה שהילדים נמצאים בבית?
אז נכון – כולם סביבנו מדברים כבר שבועות על הלחץ של החופש, על הקושי, ואיך כולם רק מחכים שהשגרה תקרה כבר ויחזרו למסגרות. ברור, אני מבינה את זה, הלו"ז צפוף, העבודה לא מחכה לאף אחד, והשקט בבוקר יש לו ערך משלו. אבל רגע, עצרנו רגע לחשוב מה אנחנו מפספסים בדרך?
אם גם את כמוני, את אולי מפחדת להגיד את דעתך בקהל, כי זה לא נחמד ולא יפה להיות 'האישה המושלמת' שאוהבת רעש של ילדים, אבל זו בכלל לא מושלמות, זה אופי, זו עבודת חיים, זו הסתכלות אחרת, והיא בכלל לא באה להתנשא:
אני אוהבת שהבית רועש, שהמטבח לא נח לרגע, ושאי אפשר לעשות צעד אחד בלי להיתקל בנעל זרוקה או בתיק שנתקע באמצע הסלון. אני אוהבת לראות אותם מוגנים פה סביבי, גם כשהם קצת משועממים ומתחילים לחפש מה לעשות. כי בסופו של דבר, זו הסביבה הטבעית והבטוחה שלהם.
בשגרה אנחנו רצים. שעון, הסעות, שיעורים, עבודה, מטלות. הילדים שלנו נמצאים חצי יום במסגרות, חוזרים עייפים, ואז שוב מתחיל המרוץ. אבל כשהם בבית, גם אם הם מטפסים על הקירות מדי פעם, יש להם משהו שאי אפשר לקבל בשום מקום אחר: חמימות משפחתית אמיתית.
הם מקבלים אמא שנמצאת שם (מייד כשהיא חוזרת מהעבודה, ולא דקה לפני, כן?!) כדי להכין להם סיר של אוכל טוב וחם, כזה שאין לו תחליף. הם מקבלים מרחב לנשום, להיות ביחד, לריב, להשלים, ולמלא את המצברים הרגשיים שלהם עד הפעם הבאה. הילדות עוברת כל כך מהר, ואני לא רוצה להעביר את השנים האלה רק בציפייה ששוב יהיה שקט.
אז כן, השגרה חשובה, והיא מסודרת ונוחה. אבל עם כל הכבוד לשגרה… אין כמו הילדים שלי אצלי בבית.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
