כידוע ביום זה נפל הפור שעשה המן – ושמח על כך שיום זה הוא יום פורענות לישראל שכן זהו יום פטירת משה רבינו, אולם לא ידע הרשע שזהו גם יום הולדתו של משה.
ביום גדול זה בוכים לפני הקב"ה ומעוררים רחמים בזכותו של משה רבינו – שיעמוד מליץ יושר על הפרט ועל הכלל ומבקשים רחמים וחמלה להיוושע ולהינצל ולראות בישועת ה'. וכשם שבחודש הזה, המן וזרש אשתו, אשר חשבו להרע ולהכחיד את עם ישראל, נמחה זכרם מן העולם והקב"ה מעניש לרשעים ומשלם שכר טוב לצדיקים…
זהו זמן של כוח תפילה ועוד יותר נשים שתפילתן ודמעתן מיוחדת בכל עת ועוד יותר בזמנים מסוגלים …
השאלה היא למה פרשת תצוה הרומזת לז' באדר מתייחסת דוקא להסתלקותו של משה רבינו ואינה מתייחסת לשמחה של יום הולדתו?
הגאון מוילנא בספרו "דברי אליהו" מביא שבפרשת תצוה ישנם ק"א פסוקים הרומזים לשם משה "והטעם מפני שהנעלם משם משה הוא ק"א" וכוונתו שבכל אחד מאותיות השם ישנה אות נעלמת, מ' ש' ה' , סה"כ של האותיות הנעלמות מ' ין' ו א' הוא ק"א.
רמז נוסף ניתן למצוא לשמו של משה בפרשתנו והוא בפתיחה לפרשת שמן המנורה, הקב"ה פונה למשה בלשון "ואתה תצוה" לעומת הלשון בפרשיה המצויה בפרשת אמור (ויקרא כ"ד א) "וידבר ד' אל משה לאמר צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלאת נר התמיד". הגמרא במסכת מגילה (כט ע"א) אכן מכנה את פרשת תצוה "אתה תצוה". מסביר הגר"א, השם משה מתיחס לצד הגשמי, לגוף הקדוש וזה נעדר מאתנו (ברגע שמשה הסתלק) אבל הפנימיות שלו, התורה שהנחיל לנו שהיא דומה לצד הנסתר של השם היא מלוה אותנו לנצח.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
