יש משהו כמעט חתרני, כמעט לא מוסרי, לבחור לשתוק בדור שבו הכול חייב להיאמר, לתעד, לשתף, להצהיר. זכויות הדיבור וחופש הביטוי הפכו להיות אלילים חדשים, קוראים לנו לא לשתוק, לעורר, להשמיע כל דעה שעולה, להתעקש להיכנס לכל שיח, גם אם אין באמת מה לחדש. "אם לא תדברי, מי ידבר?" שואלים בפרסומות, כל רשת חברתית היא במה אינסופית לצעקה, להגברה, להתבטאות.
אבל מה עם מעלת השתיקה? כמה היא חסרה, כמה אין לה לייקים ואין לה פוסטים נוצצים, אבל יש לה כוח אינסופי שבשקט?
אני חושבת על רחל. אותה רחל שמסרה את סימניה לאחותה, שלא הפרה את השתיקה גם כשידעה שזו עתידה לשבור לה את הלב. רחל לא ישבה לשקול שכר מול הפסד, לא התעסקה ברווחים הרוחניים; היא שתקה כי הייתה שם עוד מישהי, אחות. אמרו עליה: "קול ברמה נשמע". אבל השתיקה שלה רועמת עד היום. בזכותה, בסוף, כתוב "ושבו בנים לגבולם". בזכות מה? בזכות שנבחרה לא רק לא לדבר, אלא באמת – לא לומר כלום איפה שכל כך התחשק לצעוק.
כמה קשה לשתוק. במיוחד כשאת יודעת, במיוחד כשאת רואה בדיוק את מה שאת רוצה לומר על הכלה של הבן שלך, או על ההחלטות של השכנה, או על הדרך שבה חברה שלך בוחרת לחיות. את יודעת, את אפילו בטוחה שאת צודקת, ואת מוכנה להציל את כולם מעצמם. לפעמים מתבלבלים וחושבים שדיבור הוא שליחות, ש"אני אגיד לה, כי אף אחד אחר לא יעז". אבל אולי האומץ האמיתי, כן אומץ – הוא לדעת לשתוק.
בשקט הזה יש המון חסד. בשקט את משאירה מקום לליבו של השני להתפלס, את לא מוחקת בקו אחד את עולמך על פני עולמו. בשתיקה את מכבדת, את אומרת: אני לא יודעת הכל, גם אם נדמה לי. בשתיקה את לא חורצת, לא חותכת, לא מכניסה אוויר צונן או מילה שאי אפשר להחזיר.
השתיקה היא מחאה נגד תרבות הרעש, היא אש גדולה שנשמרת בפנים, היא בחירה מודעת לא להדליק את האש הקטנה שבפיך, להשאיר מקום לאחר. היא לא חולשה, היא ענווה גדולה, אולי הגדולה שבמעלות: פשוט לשתוק ולהיות בשקט.
כן, תשתקי. תשתקי כשמתחשק לך לדבר יותר מהכל. תתני לשתיקה לנצח, ולפעמים תראי איך בזכות אותה בחירה אחת קטנה, נבנים עולמות, שבים בנים לגבולם, בזכות השתיקה שלך.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
כל מילה- בסלע.
כל כך נכון וכל כך מתבקש.
מדהים.