מתוך פרשה ואישה
אתמול, קרוב לחצות, במעלה ההר הצפוף, היא נגעה בכתפי בעדינות: "רבעצען…" היא אמרה, במבטא אנגלו סקסי כבד, "יש פה ילד חלאקה, את יכול לברך אותו?" היו לה פנים נקיות ויפות, פֵּאָה וכובע קטן ומלכותי. לידה עמדה מישהי בפנים נקיות לא פחות, פאה, כובע מלכותי – זו ביתה? אחותה? אצל חסידיות אי אפשר באמת לדעת.
ושום דבר לא הכין אותי לפני-המלאך של אברם יצחק הקטן. פנים נקיות, פאות, כיפה מלכותית. הוא הביט בי בעיניים מקוות כל כך ואמרתי לו, לא ידעתי למה, "יהי רצון שתזכה תמיד להיות שמח".
"אוּמֶיין!" הן ענו בהתרגשות ואני, המשכתי לטפס אל השמחה, מחפשת זוהר בל"ג בעומר העמום של פוסט קורונה.
באחת וחצי, מבוהלות ומבולבלות, עמדנו ליד השאטלים, מפנות מקום לכבאיות ולאמבולנסים, אוטמות
אוזניים לקולות הכריזה ואז ראיתי אותו, את אברם יצחק. הוא היה פרוע, החולצה הלבנה בצבצה ברישול מהווסט, ובלי שרציתי פגשו עיניו את עיניי. מעולם לא התביישתי כך. אם השיימינג צריך הגדרה, יהיו אלה עיניו המוכיחות והתכולות של אברם יצחק. דימיתי שהוא מביט בי באכזבה, בעיניים של ילד שמתחילות להבין שברכוֹת, כמו שמחה, לא יכולות להתקיים תמיד. בעייפות של ילד, שלא רצה לגדול מהר כל כך.
מעולם לא התביישתי כך. מעולם.
ואז, הבנתי מה קרה לילד שדיבר אל כוכבים. הוא הפך בעצמו לכוכב. הוא הבין שכאשר נגזרות הפאות, נגזרת עליו אמונה, נגזרת עליו לפעמים שתיקה כשאין לו מילים להסביר את ה"אייברעשטער" (הקב"ה). הוא הבין בשיעור הכי קשה של חייו, שיש פאה – קצה – שמעבר לה נמצא המופלא הזה, שאסור לו לדרוש בו. מילד שקווצותיו סדורות לו תלתלים, הוא הפך לילד שגילח את שערו זה, הנאה, לשמים, ממש כמו הנזיר שפוגש שמעון הצדיק ומקבל את קורבן האשם שלו.
בכיתי מאד מול הילד הזה. הרגשתי שאברם יצחק עבר את מסלול החניכה הקשה ביותר שעברו, בדיוק כמוהו, אלה שהוא קרוי על שמם. ידעתי בוודאות שהילד המלכותי הזה יידע, גם כשימותו רבים כל כך מבית מדרשו שבצפון, לקום מחדש, להדְרים, ולמצוא תלמידים חדשים.
הילד המסופר הזה ניחם אותי אתמול. יאומן כי יסופר.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
