באיזה שהוא דופן קרה לי מקרה שריגש אותי ברמה כזאת שאני רוצה לספר לכם עליו כסיפור של סוכות. הילדים כאן טוענים שקצת התרגשתי מדי, אני טוענת שלא. ובגלל שזה הטור שלי, אני המחליטה.
הסכך המאחד את כל האלמנטים של הסיפור, זהה. מלחמה שהופכת שלום. קביעות שהופכת ארעיות. טבע שמוליד נס.
מעט זמן לפני ראש השנה, היתה לי הרצאת בוקר בסמינר שרנסקי, שבו גם הבת שלי לומדת. הוזמנתי לדבר לצוות המורות. התרגשתי. מה, מורות. יראת כבוד.
הזהרתי את עצמי אלף פעמים מה ללבוש ואיך לא לאחר. מה, מורות, יראת כבוד.
ומה שלא עשינו ואיך שלא יצא, נתקלנו בכניסה לתל-אביב בפקק נוראי, זה הפונה ימינה מז'בוטינסקי כדי לרדת לאיילון דרום, פנייה שנקראת "על פרשת דרכים". מי שקרא למקום הזה בשם הזה ידע מה הוא עושה. נבואה קטנה.
כדי לא לאחר למורות של שרנסקי התבצעה לה עבירת תנועה ממחלקת הגברים, רק בעלים יודעים לעשות כאלה מעקפים.
אך אבוי.
בקצה הפקק חיכתה שוטרת. רצינית כזאת עם אקדח תפוס בחגורה ומבט. פנים זועפות של כל מה שזה אומר: 'לתפוס חרדים ממהרים בלחץ ממורות'.
פתחנו את החלון, והיא הסבירה לנו בחדות מדוייקת, בכמה עבירות מדובר. היא ביקשה תעודות זהות, והלכה לניידת שלה שחנתה שם לא רחוק.
היא חזרה.
הסבירה שמדובר בעוד יותר עבירות ממה שהיא חשבה, מפני שרישיון הרכב שלנו לא בתוקף, מפני שגם ב- 2007 היא רואה עוד דו"ח שלא שולם. בדקות האלה שהיא הלכה וחזרה נכנסתי להיות מסוג הנשים האלה שאת הכי לא רוצה להיות: האישה המאשימה הזאת. "אתה לא שילמת, אתה לא עשית, למה עשית", המתקיפות האלה שאנחנו יודעות להיות ברגעי הלחץ האלה בהן אנחנו חייבות להאשים. ברגעים האלה שרק אנחנו צודקות, רק אנחנו יודעות, רק אנחנו לעולם לא טועות. פיצול, הגנתי, השלכתי, תינוקי, המאפשר מעט מאוד מקום לעצמך לגדול. נו, הקרבן שהפכנו להיות, זאת שכל היום משתדלת וטובה מול כל העולם האחר והרע. אוי זה נורא. הרגשתי תת רמה. אדם קטן. לא אוהבת את הרגעים האלה בעצמי.
בכל אופן, תוך כדי שיח ההאשמות על הרישיון שלא שולם ועל העבירות שלא עושים, החלטתי לפתוח את החלון ולדבר אל ליבה של השוטרת. "תקשיבי שניה", אמרתי לה, אני גרה בבני ברק, אני חרדית", כאילו שהיא לא ראתה, כאילו שהיא לא בדקה במחשב המשטרתי. אבל אני? נמאס לי, בזכותכם, ציבור חזק ויקר שאתם, נמאס לי מכל האפולוגטיקה על החרדיות שלי, כן צבא לא צבא, תורה לימוד תורה, מספיק כבר עם הארעיות הזאת, חיי התורה האמיתיים הם הדבר הכי קבוע כאן.
כאן זה ארץ ישראל אמר סאלאח כאן היה דוד המלך חי. כאן לומדים תורה בגאווה.
זאת אני, אלה הבנים שלי, מכירה את כל ההערכה שיש בי לכל הזרמים של כולם, אבל די.
כאן מגיע הקטע שאני צריכה שתמחאו לי טיפה כפיים מפני שלאף אדם שאוהב אנשים לא קל כאן בתקופה שמתקיפים חרדים.
היא הקשיבה ואני המשכתי, "אני צריכה להרצות עכשיו בסמינר, את יודעת מה זה, נכון? זה כזה כמו תיכון, זה בנווה צדק, שכונה מהממת, עם חלונות ותריסים צבעוניים מעץ, יש לי שם מלא חברות לא דתיות, אבל היום אני מרצה למורות של הילדה שלי, ואני ממש מאחרת, אז אני מבינה את גודל העבירה הזאת והאחרת, את צודקת, וגם את 2007 אני מבינה, ואת בעיית התוקף של רישיון הרכב, ודאי ודאי, אבל אני לא יכולה לאחר, אז את יכולה בבקשה שניסע, ותשלחי לנו בדואר את הדו"ח?".
"ממש לא", היא ענתה. נראה לי שהרגזתי אותה עוד יותר עם הבקשה המעצבנת שלי, "ממש לא. אתם תחכו פה, ואני אכין את הדו"ח".
"אוקי", ניסיתי להירגע.
ניסיתי גם להתבונן מה קורה בתוכי ברגעי הלחץ האלה.
השוטרת חזרה שוב משהיית הניידת הארוכה שלה, כלום לא היה שונה בהליכה שלה, היא התקרבה אל הרכב ואמרה: "סעו, אני לא מסוגלת. אני לא מסוגלת לתת לכם דו"ח".
"מה?" התבלבלתי, "מה זאת אומרת?"
"סעו, פשוט סעו"?
"למה?", שאלתי. "מה איכפת לך למה?", שמעתי את בעלי שואל, "בשביל מה שאלות הקיטבג האלה עכשיו?"
"אבל למה?", המשכתי מולה, "נעשה כאן משהו לא בסדר, אז תתני לנו לשלם על מעשינו".
"אני לא מסוגלת", היא חזרה ואמרה.
"מה?, אלול וכזה?",
שאלתי,
"לא יודעת, פשוט לא מסוגלת".
וזהו. ואני יצאתי מהאוטו וחיבקתי אותה, והילדים שלי יכולים לצחוק שאני מזמינה שוטרות לתוך סוכות, אבל כזאת אני ילדים וילדות, זאת הסחורה, זאת הסוכה, פעם אישה מהאמבולנס, ופעם שוטרת, ופעם תיירת, ואת החברה החדשה שלי שלא נעים לי לכתוב ביתד נאמן באיזה עיתון היא כותבת ואיך היא מפחדת להגיד לעורך השמאלני שלה שהיא פתאום מבינה שכל השנים האלה היא החביאה, כדי להרגיש אליהם שייכת, אמונה.
ככה אימא, ובגלל זה מעניין כאן בסוכה, שלום עושים עם אנשים ששונים ממך, מגדילים תכולה אישיותית ושומרים באדיקות על מי שאתה.
אז כמובן שלקחתי את הפרטים שלה, והבאתי לה במיוחד כמה ימים אחרי, מתנה, והגעתי לשרנסקי, ולא איחרתי אפילו בדקה, ועמדתי מול המורות המסורות וסיפרתי להן את כל מה שקרה, עם עוד כמה פרטים שהצחיקו את כולנו נורא. אחרי הכל, אני באמת מתפללת, להישאר לנצח, תלמידה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
