ב"ה
היום היה נראה רגיל למדי,
יצאתי מהעבודה והחלטתי ללכת לכיוון הספריה, בהחלטה פתאומית נכנסתי אליה – בפעם הראשונה מאז שהיא נפתחה. (וזה קרה לפני כמה שנים טובות…)
אזרתי אומץ, ונכנסתי.
עברו שנים מאז שעברתי בין מדפי הספריה, בוחרת או פוסלת ספרים לפי מראה עיניים, ובלי לדעת מה מסתירים הקנקנים בתוכם.
נכון, יש את השמות הידועים (איך יתייגו אותי? מענין, מקווה שבין הטובות J )
ובכל אופן – מה את יכולה לדעת על הספר מהראיה הראשונית? לרוב – שום כלום.
ועם הנאסינג הזה את צריכה, בסוף, להיסחב באוטובוס, עם עוד מהחברים שלו שמשחקים איתו תופסת בכל סיבוב חד של הנהג, ואת מתביישת מהרעש… בקיצור – ממש נחמד…
מפה מובן, למה הבחירה העסיקה אותי רבות.
בסוף, נחתתי ליד המדפים הסופיים המיועדים ל – "ספרות תורנית".
עמודה אחת.
יופי! זעמתי בליבי, עמודה אחת אמורה לכלול את כל הספרים החרדים שיצאו אי פעם?
העמודה שהקצו לנו ברוב טובם נראתה לי דלילה מדי, וליבי צנח בקרבי…
החלטתי להסתובב בכל אופן. אולי אצליח לדוג משהו טוב?
נעמדתי, פתחתי את התיק ונתתי לזו שבפנים להציץ, להתרשם ולעזור לי לבחור. אבל היא ממש לא עזרה לי.
האמת שנורא התפלאתי מהיכן היא צצה לי פתאום, שנים לא נפגשנו! כבר חשבתי שהיא נקברה בליבי לעולמים! התולעת הזו, שבכל שנות חיי ליוותה אותי והציקה לי בלי סוף מהאות הראשונה שראיתי בספר, ועד לאות האחרונה שבו – היא לא הניחה לי, וגם אז היא פשוט רצתה ספר חדש.
התולעת הרעבה הזו, שרק רצתה לבלוע את כל אותיות העולם לקרבי, שאת השפות השונות היא האיצה בי ללמוד, ולאחרונה – היא נשכחה.
מה ספר? איפה ספר? אני חשבתי שגדלתי כבר…
מסתבר שהיא פשוט גדלה יחד איתי, והרצונות שלה נהיו אלגנטים יותר – מיה קינן, אורית הראל…
לרגע נסחפתי בזכרונות, חיפשתי במדפים את "הקבצן הכחול" שהיה לחם חוקי במשך תקופה מסוימת בילדות (באמת! גם בארוחות הוא ליווה אותי לכמה חודשים טובים..), אנשים אחים שעד היום לא נגמלתי ממנו (והתולעת צועקת לי באוזן – מה אנשים אחים? קראת אותו לפחות 5 פעמים!) צודקת, אז מה.
(הם לא נמצאים! בושה לאנושות! מספר כזה צריך מינימום 5 עותקים…)
בקיצור, מול הספרים של קינן (שכבר מתחוררים לי בבית מול התולעת המורעבת שלי) והספר הבודד של אורית הראל שנח שם במוזה של חוף הים, הבנתי שעלי להתחיל לחפש מחדש.
אזרתי אומץ, ונגשתי.
על ספרי המתח דילגתי מהר (גרשונוביץ הוא לא בשבילי!)
לצערי, דווקא העמודה הזו התפקעה מספרים (אנשים לקחו את כל הספרים היפים! הבנתי, כנראה מאוחר מדי)
מה אני אקרא? עם מה אני אממש את הקרוב לחודשיים שיש לי איתם? שהתולעת לא תכרסם אותי בסוף, ממחסור באותיות…
המשכתי במרץ, עיני קולטת יוזבד בודד ללא התאום, דילגתי מהר לפני שהוא יתבע אותי לדין תורה (לא קראתי אותו כמעט חצי שנה!)
וראיתי את אחד מאלף. כמעט נטלתי את רגלי להימלט על נפשי אך הוא עמד מולי זקוף ומתוח וקרץ לי באותיות המוכספות בבטחון רב, דורש התיחסות.
ניסיתי לומר לו בעדינות – לא. התחיל הדיאלוג בינינו.
הסברתי לו שאני לא אוהבת ספרי מתח מדומינים. לא, לא בשבילי.
הוא טען כלפי בעיניים כועסות, שאין מצב שקראתי את כל המשפחה שלו, ורק אותו לא.
מה גם שזכיתי וראיתי את אמא שלו בעיני ממש והכרזתי שאני לא קוראת אותו. הוא טען שזו בגידה איומה.
ניסיתי להסביר לו שהוא לא בשבילי, ואני בכלל לא בטוחה שאקרא בו, אך הוא נפגע והטיח בי שמי שילדה את מהללאל ודאי שהיא ראויה לשם המסוגנן, שמתנוסס עליו, הפעם לא בזהב משום מה.
ניסיתי להסביר לו שהסגנון שלו הוא אחר בשבילי ומותר לי רק חמישה ספרים, כך שהוא יבוא על חשבון… אבל ה"מישהו אחר" נתקע לי בגרון, מול העמודות השוממות שלצידו,
מה גם שהתולעת שלי נמסה והרטיבה לי את כל התיק בדמעות שלה מול התחנונים שלו.
נכנעתי. שלפתי אותו והוצאתי אותה, כמעט השארתי אותה על המדף במקומו, אבל העינים הזועמות ששניהם הטיחו בי, שינו מהר את דעתי. ברעד קל שעבר בגבי ניגבתי ועטפתי אותה בחיפזון לצידו, שתרגע קצת. הם המתיקו סודות ותכנונים על הזמן שיגזלו ממני יחד ואני התקדמתי הלאה.
את שאר הספרים כבר לקחתי מהר, העמודות הריקות יחסית עזרו לי בבחירה..
הצצה קלה לכיוון מדור הילדים, שם עמדו שני עמודונים, עמוסים כמעט עד להתפקע! בחרתי משם ספר אחד נוסף לאחינים החמודים שלי, וניגשתי להירשם.
בתחנה, מסוקרנת כולי, פתחתי את אחד מאלף, מנסה לתהות על קנקנו ובמה שיש בו.
היה לי מאד חבל שהגיע האוטובוס ונאלצתי להתנתק ולהניחו בשקית הכבדה בחזרה, מה גם שהתולעת כמעט נמעכה מכובד משקלו, ובסוף הגעתי הביתה.
מה אומר לכם? התולעת הזו…
ישבה לה מכורבלת בין דפיו, שוחה שם ברוגע כאילו כלום לא קרה.
לא השאירה לי זמן! לא ידעתי שהיא נשארה כזו, סקרנית ותאבת מידע נוראית שהכריחה אותי לראות כמעט כל רגע בסביבתי כפנוי כדי שאתן לה לקרוא את ההמשך.
היא הבטיחה לי בעיניים כמעט עצומות שאת הכביסה הרובוט יקפל, ואת הכלים – כמובן – הרובוט ידיח וינקה, ושבארונות, הרובוט עכביש (הישן, זה של חני) יבחר ויוציא הכל לארוחת צהרים קלה (אוי לא, בטעם שום סינטייסטי, אלא מה?)
צמח ועלעל בוודאי עזרו לה לתכנת, ובאמת כמעט הכל הסתדר לבד… מאיפה זה הגיע לי הדבר הזה? גדלנו כבר, לא?
מהקריאה, כמובן, נהניתי מאד. מה גם שהשפה המיוחדת של מ. קינן היא כזו שקשה למצוא, ובהחלט עלו לי כמה חיוכים מתענגים מפה לשם…
בסופו של דבר, אחרי שכמעט הנחתי אותו באמצע הקריאה שלא על מנת לחזור, עד שיתנצל (להשאיר אותי בצד, באמצע הקריאה?! הוא בהה בי בחוסר הבנה) ובסוף הוא הסתים. אני באמת לא יודעת איך זה קרה, וזה לא באשמתי.
עלעל נטוש לו אי שם, בלי שאדע מה עלה בגורלו, וגם המיסטר היווני לא התגלה מאז הבריחה החפוזה שלו. הסוף הגיע מהר מדי…
ועכשיו לביקורת ול'מתנות' שנתן לי הספר.
למי מתאים? למבוגרים ולא לילדים (מתוחכם למדי)
סגנון כתיבה: קולח וזורם, קינני להפליא.
ז'אנר: מתח מתח! למי שסולד ממתח דמיוני הוא לא יתאים כל כך…
וכן, יש שם תיאורים קשים ומצמררים מאד שמתאימים לעזי הנפש שבינינו, ולא לאנשים שפירוט פשעי המלחמה מזעזעים אותם…
לעיתים יש דברים שלא יושבים על ההגיון, אך בסך הכללי הוא נעים ומדהים ומלמד מאד.
כשקמתי מהספר, מה לקחתי?
אז זו בהחלט שאלה טובה. התלבטתי אם לקחת את ההבנה של צמח על כוונות הלב שמבדילות בין אדם לבין יהודי, אך זה מיד ניצח…
ציטוט קטן:
מיסטר יווני מתחזק שואל את יצחק, מגיבורי הספר, לאחר שהוא מבין שגם השימוש ברובוטים, קל ככל שיהיה, הינו אסור בשבת:
"אז מה עונג בשבת כזו, יצחק? מה העונג בלעבוד קשה?"
עכשיו תעצמו עיניים, דמיינו את תגובתכם לאדם מתקרב, בעל חסד גדול, אבל… לא מבין.
מה הוא ענה?
"קודם כל, בתור התחלה – –
אין עונג גדול, כמו למלא משאלות של מישהו שאני אוהב!".
שימו לב. תגלגלו את זה בלשון, כי מבחינתי זה מעדן לא קטן, לא פחות משוקולד קרמל מתקתק עם שקדים מתפצפצים. סליחה – הרבה יותר!
לפני ההסבר על עצם השיעבוד בהתמכרות לטכנולוגיה ולתופעותיה, לפני העמדת הנושא של 'מכשירים נגד אנשים' וכו'…
קודם כל, לא נשכח את המקור. את הסיבה והמסובב והקובע.
כי קודם כל זה לכבוד ה'.
כמה פשוט. כמה מתוק. ככה אהוב.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
כמי שמכירה אותך, את כמו
סופרת אמיתית למרות שעדין
לא הוצאת ספר כלשהו .
נהנתי מאוד מכתיבתך הנאה,
אשמח ? אם תוציאי ספר,
וכשתוציאי בטוחה שיחטפו
אותך
כי את מיוחדת ואין עליך
מאחלת המון……………
ה..צ..ל..ח..ה