מטלטל: החלטתי שאני פשוט מפסיקה עם זה!

טור של בחורה צעירה. לקרוא ולהאמין.

יום אחד אמרתי לעצמי 'אולי תורידי את המייקאפ כבר??' ובא לי לצעוק את זה גם לך באוטובוס/בגינה/ בכיתה.

לפעמים בא לי להחזיר את הגלגל אחורה.

אם נסתכל על כדור הארץ שלנו נראה כמו גן עדן עלי אדמות. נכון, יש מחלות וקשיים וצער, יש אובדן ושכול ויתמות, יש כאב אמתי ושורף ויש סבל 'קשוח'.

אבל מהו הסבל של החיים שלך לעומת החיים הקשים של פעם?! החיים של הסוס והעגלה והנפח והסנדלר, של הצריפים המטים ליפול והעיירות והמרוחקות ושבילי העפר, החיים של שואבי המים ובלוקי הקרח, החיים של המוות בטרם עת והמחלות שחשוכות מרפא, החיים של העבודה הפיזית ועמל הכפיים, של מלחמות עקובות מדם, ושל שלווה פנימית ואמת בלתי מוסברת.

הרי אי אפשר להשוות את החיים שלך לחיים של פעם, החיים שלך הם חיים של טכנולוגיה מהפכנית, של טביעת אצבע ודואר אלקטרוני, של תחבורה מהירה ומערכת כבישים, של תוחלת חיים גבוהה, של פתרון בעיות לאומיות בדרכי שלום, של סטים שלמים של ביגוד הולם עם אבזור אקססורייז מדהים, של מסעדות וממתקים  של חופשות חלומיות ומלונות חמישה כוכבים וטיסות , של טיולים יוקרתיים ואטרקציות חולניות, של חיי חברה ומפגשי בילוי, של רמת תקשורת חובקת עולם.

אז למה אני כן רוצה לחזור אחורה?!

יצרנו לנו עולם כזה שבו לכאורה זה נראה מושלם, אבל רק לכאורה, כי את מתפקדת בדיוק כאחת שטוב לה בחיים, והשלמות היא החלק הכי חזק שלך🙁

זו הנטייה הטבעית שלך, לצעוק בקול ש'החיים יפים', וכן אצלי הכול טוב, הכול מוצלח, הכול זורם, טוב לך עם עצמך ולאחרים טוב אתך, את רגועה ושלווה, יש לך הכול ולא חסר לך דבר, את אוהבת את החיים והחיים אוהבים אותך…

ממש ככה, את מתהלכת עם חיוך ענק, כדי שלא יחשבו לרגע שקצת התפקשש לך שם משהו.

וכולם מאמינים לך, למה לא?

זו בדיוק הסיבה שאני רוצה לחזור אחורה…כי חיי המסיכה כנראה גרועים כמעט מכל סבל אחר.

אז בבקשה, תורידי את המייקאפ ותיישיר מבט למראה. אל תברחי. אני כבר עשיתי את זה.

עכשיו תיזכרי בכל הרגעים הכי כאובים שהיו לך,  ברגעים שנחנקת מרוב בכי, בדמעות ששפכת ללא הפסקה, בנשימות שלא הצלחת לנשום, בתפילות היבשות מאוד והצורבות האלו, בכאב הנוראי שטיפס לך מהבטן לכיוון הגרון, תיזכרי באין אונים, בטירוף של המחשבות שלא הפסיקו להשתולל לך במוח, בתחושת ה"לבד" שלא הצלחת להכיל.

אל תשלי את עצמך, תנסי להיכנס למקום הריק הזה שאת מתעלמת ממנו כל הזמן, למקום של הריחוק האמיתי, של התמיהות ושל הפחד, למקום הקפוא הזה שבלב שכל הזמן מחכה למשהו, כל הזמן מתגעגע אלייך.

המקום הזה שתמיד השתקת, והוא דמם כי אמרת לו: "עוד מעט, חכה קצת, יהיה טוב, בעזרת ה', יהיה טוב, והכול יהיה בסדר" המקום הזה שמצאת לו פתרונות אחרים ותחליפים ואלטרנטיבות ורעיונות מקוריים, המקום הזה שבגללו את בורחת הכי רחוק שיש לשינה, למוזיקה, לשירים, להודעות, למחשב ולכל מה שיהיה רק לא להיות פנויה "לדבר האמיתי".

בריחה.

ועכשיו, תראי אותך, כמה את בחיים אמיתיים, בלי מסיכות.

תיזכרי ברגעים האלו שבהם כבר עשית הכול כדי להיאחז, ברגעים שפתחת סידור ומרוב דמעות לא הצלחת להתפלל, ברגעים שבקשת את נפשך לברוח אליו כי באמת אין לך מישהו אחר, ברגעים ששחקת את עצמך כאילו הכול מדהים ובאמת הלב שלך כבר התפורר מרוב כאב, תיזכרי ברגעים האלה שהיית את כך בפשוט שלך. בלי מסיכות.

אולי זה בגלל שמרוב שהתרגלת לכאב – את לא מצליחה לדמיין מה זה להיות בטוב?

תדמייני את החיים שלך, בלי פחדים וחרדות וטראומות ולחצים נפשיים, בלי טירוף של ריצות ודחפים ומהירות של אוטוסטרדה. בלי עלבונות וכעסים ודמעות ונחיתות וריב וקנאה ושנאה ותחרות, בלי איבוד שליטה ואיבוד זהות ואיבוד עצמך בתוך הסבך של עולם השקר. בלי שאלות וקשיים ומשפטים מבלבלים ותמיהות לא מוסברות, בלי חיפוש אינסופי אחר הקשה להשגה, בלי חסרים וחסכים ורצונות לא ממומשים וחלומות ומשאלות ותקוות שאין להם תקרה.

תדמייני את החיים שלך יפים סוף סוף.

חיים של אמונה תמימה ונצחית, חיים של קשר אמתי וקרוב אל בורא כל העולמות.

אבא שלך.

חיים של בהירות אמיתית ונדירה וצלילות הדעת, חיים של רוגע פנימי ושלווה עוצמתית וטהורה, חיים של שמחה ומצווה ותורה, חיים של "מלאה הארץ דעה", חיים של טוב שלם ומושלם, חיים של יישוב הדעת, אושר פנימי, רחבות הנפש ושלמות הלב, חיים של תפילה, חיים של גאולה.

תתפללי על זה.

תבקשי בדם ליבך, כמו שאת בוכה על החיים שלך, אלו של היום, תחזרי ל'עבר' של העולם ולהווה שלך.

תבקשי על המשיח שיבוא מהר כי באמת שאין לך כוח לחכות, על הגלות האיומה ששוברת אותך מבפנים, תבקשי על הנפש שלך, על הנשמה שצועקת מתוכך ואין לך כוח אפילו להקשיב לה, תבקשי על החיים שלך, על החיים של כולנו, על אבא שרוצה לתת לך את הכול ומחכה רק לדמעה אחת שלך, על הקב"ה ששכינתו גולה וביתו חרב ובניו אובדים בדרך לא דרך.

תתפללי על זה, תבכי אצל הרופא לשבורי לב שכל המפתחות של כל הלבבות בידיים שלו.

תתפללי לתת לו את הלב שלך, כדי שיפתח לך פתח.

אני החלטתי שאני פשוט מפסיקה עם זה, לא בורחת יותר, נשארת עם זה לא פוחדת מעצמי אלא שלמה עם מי שאני ורק רוצה עוד, לא מושלמת אלא שואפת מתחברת לעצמי ולאמונה.

אסיים עם השיר של הרב יצחק הוטנר זצ"ל.

בלבבי משכן אבנה להדר כבודו,

ובמשכן מזבח אקים לקרני הודו,

ולנר תמיד אקח לי את אש העקידה,

ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה.

מאז שחרב הבית, אין לו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. את, שכל כולך אומרת הוד של צניעות וטוהר, את מה שיש לו בעולמו.

רוצה לשתף אותנו? [email protected] נשמור על דיסקרטיות. התוכן מועבר לעורכות האתר ותבדק התאמה.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

הבת שלך כבר מסודרת בסמינר, חשבת מה עובר עלינו בימים האלו? | שיתוף כואב מי זורק ילדים מהבית?! תולעת הספרים מבקרת והפעם: מכריכה לכריכה של מ. קינן רגעי כאב, והלב שאוסף הכל ולומד לסלוח / תמר משה האם אני רוצה להכיר אותך? / אסתי