אישה צעירה כבת 35 חלתה במחלת הסרטן.
המצב הלך והחריף, עד שהרופאים הודיעו למשפחה להתכונן, ולהיפרד. בתה הגדולה ישבה לידה בבית החולים, כשלפתע האם ביקשה ממנה לצאת מהחדר. הבת חששה שאמה לא רוצה שהיא תהיה בקרבתה ברגעים האחרונים, כך שהיא יצאה מהחדר והתקשרה לאביה שיבוא. בינתיים היא הציצה מבעד לחריץ אל תוך החדר. היא ראתה את אמה מרימה את הסדין, מחסה את פיה, את אפה ואת העיניים…
ולפתע היא שמעה אותה מדברת עם בורא העולם: "ריבונו של עולם אני לא טיפשה. אני מבינה שהמצב שלי קשה עד מאד. אבל שאלה לי אליך, סליחה שאני שואלת בצורה הזו: מה כבר ייצא לך מעוד מצבה בבית הקברות? מה ייצא לך מעוד כמה פרקי תהילים שמשפחתי תקרא ביום הפטירה שלי? אני מבטיחה לך, שאם אשאר בחיים – אני טובה מאד בבישול, אני אקדיש את חיי לבישול לתלמידי חכמים, לבחורי ישיבות, בלי כסף ובלי כל תמורה".
אז היא עצמה את עיניה, והיה נראה שהיא נרדמה. כשהיא פתחה את עיניה היא הייתה מוקפת בני משפחה, והיא ביקשה מהם קצת מים. מים? הם התפלאו, היא הרי לא יכולה לשתות בכוחות עצמה! אך מפה החל תהליך החלמה כה מהיר, עד שאף הרופאים עמדו משתאים לנוכח המקרה המתגלגל אל מול עיניהם. כשהיא שוחררה לבסוף מבית החולים, היא ביקשה, לפני שהם נוסעים הביתה, לנסוע לישיבה, שתדע היכן היא צריכה להתייצב מחר. אותה אישה האריכה ימים ושנים, עם הבטחה ושליחות אחת עיקרית: "למענך אלוקים חיים…".
בתפילת ראש השנה, זה מה שאנו מבקשים מהקב"ה: "זכרנו לחיים… למענך אלוקים חיים".
אל תשאלו רק מה הקב"ה יכול לעשות עבורכם, אלא מה אתם יכולים לעשות "עבורו", עבור עם ישראל? תחיו חיים של שליחות, של משמעות, חיים של נתינה, כי "הדבר הגדול ביותר שאתם יכולים לעשות, הוא לעשות טובה למשהו אחר".
שנזכה כולנו, יחד עם כל עם ישראל, לשנה טובה ומתוקה, בשורות טובות, ישועות ונחמות, שתכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה.
בשורות טובות.
חג שמח!
שלכם,
יצחק פנגר
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
