יש סליחות שאסור לבקש.
אנחנו בימים של חשבונות נפש וסגירות מעגלים שאנשים טובים בתוך עצמם עושים, בקשת סליחות שיכולות להיות לפעמים, נכפות.
'סליחות נכפות'?
כן, יש דבר כזה.
הנשמה היהודית שלנו נבראה עדינת נפש, מבקשת אהבה, צמאת קשר.
ברירת המחדל של ילד יהודי הוא להיות ילד טוב. גם של ילדה. גם כשהיא קטנה, גם כשהיא גדולה. אנחנו תמיד רוצות להיות טובות. לעשות טוב לאחרים, לעשות חסד, לעשות מצוות, להיות נחוצות ומרגישות יעילות, מחפשות מקום בלב האחר, רואות את בורא עולם כל הזמן מול עיננו.
אבל אנחנו לא חיים כאן לבד.
אנחנו מוקפים אנשים, מערכות יחסים, אנחנו מתפתחים כל הזמן בתוך שדות הקשר האלה. לפעמים, בעל כורחנו, אנחנו נפגעים, מולכים שולל בזכות טוב הלב שלנו.
אני נוטשת רגע את היבשה ועוברת אל תיאור הים. הסוער.
גם תושבי הים, נולדו עם רצון לעשות טוב, בכל אופן ככה זה היה כשהם היו קטנים.
רק מה? בתקופות שאי אפשר היה להביע בהן בחופשיות רגשות, בתקופות שלא היה לגיטימי להיות בהן חלשים ולבכות,
צרכים טבעיים שלא סופקו בזמנו עבורם התפתחו להיות תסכולים, מקומות פנימיים שמפחיד בהם רגשית לגעת, אט אט במקום להשתמש באנושיות הבריאה שלא התאפשרה, האנשים האלה אטמו את עצמם ופיתחו דרכי התנהגות קשות. קשות עם עצמם, קשות עם אחרים. הם מרחו כזאת רובה אטומה בין החיבורים האנושיים שלהם, שמרוב שהם חנקו את עצמם לא רק שהם לא רואים אחרים ולא יכולים להפעיל עליהם רחמים וקשב אלא שהם אטומים גם אל צרכי האמת של עצמם.
בעוצמה מזוייפת, הם סוגרים את השער של החומה המובילה ללב של עצמם ומרגישים אולי, קצת, פיצי, מיצי, ניצי, של נחת כשהאחרים רועדים מהם, זוללי אישיות כאלה, שבגלל שהם לא יכולים להתעסק בחשבונות נפש של עצמם מסתפקים כעניים בפתח מהפעלת תהליכי נפש עצובים שהם מעבירים אחרים סביבם.
הם לוקחים לפעמים את הידע הגדול שלהם בציטוטים ובמקורות ומאיימים, מסבירים לכולם כמה הם לא בסדר, בזמן שהם עצמם מקיימים את המחדלים הכי גדולים עושים שימוש ציני וחסר תקנה באוצרות הקדושים של התורה שלנו. את אלעזר בין דורדיא ואת 'אין הדבר תלוי אלא בי' הם מוחקים מהלקסיקון שלהם לחלוטין ומשליכים את כל ה'לא בסדריות', על האחרים סביבם.
הם? מושלמים! הם אפילו לפעמים צודקים ומסכנים. יש להם יכולת כשרונית להפוך קערות על פי הן. והם לרוב מצליחים. כי גם אם הם נראים גדולים וחזקים, וגם אם הם מדברים בשקט ונראים עדינים, משהו שם רקוב עד היסוד.
ואז מגיע אלול. ואז מגיעים ימי סליחות ורחמים.
ועל היבשה עומדים אותם אנשים שבאמת רוצים להיות טובים. לנקות שולחן, להיכנס נכון, כל אלול מחדש, אל השנה החדשה. להחזיק ביד סידור ולדעת שהם בצינור פתוח מול בורא עולם. שאיש לא כועס עליהם, שאף אחד לא נשאר סביבם במצב שהם לא במאה אחוז בסדר איתו. כי אולי, מי יודע הם כאלה נוראיים, כי אולי, מי יודע, הם עשו משהו שלא יעשה, למרות שהם לא עשו, וודאי לא התכוונו, אבל הפחד והאיום משתק אותם וגורם להם להרגיש לא בסדר. למרות שהם הכי בסדר, עוד לפני שכל זה התחיל.
ועוד שנה עוברת ועוד שנה עוברת, והאנשים מהיבשה ממשיכים לבקש סליחה.
והם מרגישים מעט זמן שהם מיישרים קו והם בסדר בזכות הסליחה, עד הגל הבא, שמגיע מהים, ושוטף אותם. גלגל.
עבודת היהודי באמת, עבודת המידות הטהורה לא סתם קרויה כך. מידתיות היא בריאות מאוזנת. כמו בגוף ובבדיקות הדם שלו, כך גם בנפש. אם יש יותר מדי סוכר, הוא צריך לרדת. אם יש פחות מדי לחץ דם, הוא צריך לעלות. לאנשים תמימים וטובים מדי עבודת המידות אינה להיות 'טוב טוב ועוד יותר טוב', אלא להיפך. לא לפחד לאזן. לדעת להגיד לא. חייך קודמים.
עוד סליחה כואבת כזו, אינה פותרת באמת. אם השנה היא עדיין נאמרת כי ככה וכי אין ברירה, בסדר, תנו אותה אל חלל האוויר, אבל תבטיחו לעצמכם, זה גם חלק מתהליך שיבה הביתה, אל נפש עדינה שהתרחקה מעצמה, כי לא היתה לה ברירה, תבטיחו לעצמכם שתלכו במהלך השנה החדשה לברר עם אנשים מומחים, מה קורה שם אצלכם בפנים. ואיך משקמים שנים של סליחות על עבירות שלא אתם עשיתם.
בקשת סליחה, זו לא סתם מילה. אם היא נאמרת באמת היא חזקה ומשמעותית. אין לנו כלי אחר לתפילה ולשיחה מאשר שימוש ברוח ממללא. אם מאחורי סליחה יתומה יושב כאב בלתי פטור, כדי להתחיל תהליך נכון, רצוי לפני הכל לקבל הדרכה מדוייקת, עיצה מבורכת, מגדולי ישראל.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
