שני ילדים משוחחים ביניהם, במקום המוגן שלהם לפני הגיעם לעולם הזה.
תדמיינו: חושך נעים, חום עוטף, מים חמימים. אין דאגות, אין חשבונות, אין טרדות. כל מה שאתה צריך מגיע אליך בלי שתבקש – אוכל, חמצן, ביטחון. גן עדן קטן.
יואל ודניאל- מדברים ביניהם.
“דניאל,” לוחש יואל, “זה החיים. תראה איזה עולם מושלם: לא צריך לעבוד, לא רבים, לא צריך לשלם מיסים. מה רע?”
ודניאל, קצת יותר הרפתקן, לא שותק: “אבל אני מרגיש משהו זז. כאילו… העולם הזה הולך להיגמר. כאבים, התהפכויות, דחיפות כאלו, מרגיש שעוד מעט אני הולך לצאת מפה – ממש תחושה שאנחנו בדרך החוצה.”
יואל פורץ בצחוק. “החוצה? לצאת מפה? מה פתאום! מחוץ לכאן אין כלום. זהו. זה הסוף. מי שיוצא מפה – מת.”
ופתאום, בלי הרבה התראה, דניאל נמשך בבת אחת החוצה. אור מסנוור. בכי ראשון. והוא… חי. חי באמת.
אבל יואל, שנשאר בפנים, בטוח שאיבד את אחיו. “דניאל אח שלי היקר-מת. איננו.” והוא בוכה עליו – בזמן שדניאל בכלל מחובק בזרועות אימו, מתחיל חיים חדשים, מלאי צבעים ואור.
והנמשל?
גם אנחנו, בעולם הזה, מתנהלים כמו בסיפור. אנחנו בטוחים שזהו העולם האמיתי. הרי כאן יש בתים, מכוניות, קריירות, לייקים ברשת 🙂 הכול מוחשי, נוגע.
אבל כשאדם “יוצא” – אנחנו קוראים לזה “נפטר” – אנחנו בוכים עליו, כאילו נעלם. אבל בעצם, הוא רק עבר לעולם אחר, הנשמה לא מתה לעולם. היא פשוט נולדה לעולם רחב בהרבה, מואר בהרבה יותר.
כמו שהתינוק שטרם חזה בחיים – לא מסוגל לתפוס שיש עולם מלא שמחכה לו בעולם: אור, אוויר, אנשים, שמיים – כך גם אנחנו לא באמת מבינים מה מחכה לנו מחוץ לעולם הזה, מחוץ לגלות.
ולא רק המוות האישי הוא מעבר מעולם לעולם. גם כל הקשיים שלנו כאן – הם הדרך לעולם החדש שמחכה. הגלות כולה היא תהליך. אנחנו מרגישים כאבים, דוחק, חוסר צדק, חוסר מנוחה – אלה לא סתם תקלות בדרך, אלא סימנים שאנחנו מתקרבים ליציאה. ההיסטוריה הולכת ומשנה את צורתה כדי לדחוף אותנו החוצה – אל הגאולה האמיתית והשלמה.
תחשבו על זה רגע: לפני בואו לעולם, העובר בטוח שזה “העולם”. אבל האמת? העולם האמיתי מתחיל רק בחוץ. גם אצלנו: כמה שאנחנו משוכנעים שהעולם הזה עם החדשות, הדאגות, והסמארטפונים הוא כל הסיפור – זה רק שלב מעבר. העולם האמיתי, המלא חיים, מחכה לנו בחוץ.
וכשיבוא משיח – כולנו נצא. כל מי שהיה אי פעם כאן, כל נשמה, כל יהודי ויהודייה – יקומו לתחייה ויפגשו זה את זה מחדש. לא כאילו “נפטרנו”, אלא כאילו סוף סוף נולדנו.
אז בפעם הבאה שאתם מרגישים שהעולם לוחץ, מציק, מתכווץ מכל הכיוונים – תזכרו: זה לא הסוף. זו רק ההתחלה. והדרכים אומנם כואבות, אבל הם מבשרות על התחדשות, על חיים חדשים. על האור שמחכה בחוץ.
ובינינו? כשנצא אל העולם ההוא, נסתכל אחורה על הרחם הזה ונגחך: “באמת חשבנו שזה החיים?”
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
