"לחם טרי פרוס פרוסות מה זה עבות של לחמי אנג'ל, עם חביתה ואיזה חצי חבילת חמאה מפוזרת בתוכו בפרוסות נכבדות (טוב הגזמתי, אז מה, גם הם) ואיכשהו תמיד לסיפורי הסנדוויצ'ים ההם מתלווה צחוק,  ואווירה של ביחד, ומשפחה, ותמיד ירדו למכולת לקנות עוד לחם, עוד ביצים ועוד חמאה כי תמיד היו שם מיליון אנשים ותמיד נגמר..." | דסי זיבלד בטור גדוש געגועים וטעמים

השיר מוקדש לכל הנשים שהאלול נוגע בהן במקומות הכואבים, הלא ברורים, השואלים, הבועטים והמתחבטים...

"היינו גרים 'ליד הים', מה זה בדיוק ליד הים? זה עשרים דקןת הליכה לחוף בת גלים הנפרד. אולי עשרים וקצת. זה נחשב קרוב מאד, בכלל לוצריך אוטובוס. ובימים שילדים שוטטו ברחובות באופן בטוח לפני עידן החטיפות והפשיעה, ולפני שמישהו חשב שהם מטרה נוחה, עשינו אחותי ואני את הדרך לים, מגיל מאד צעיר, לבד...."

"אחת ששומרת כל פיסת ציור אקראית מגיל יומיים ואחת שמסננת וזורקת בלי הכרה. אחת רגשנית שבוכה מכל צעד ראשון (מה ישלך, דסי, כל ספתא בוכה מצעדים ראשונים....) ואחת פרגמטית ומעשית שדואגת שהצעד יהיה על קרקע ישרה. אחת שמעודדת לאכילה בריאה, ולבריאות, ואחת שבוזקת אבקת סוכר וריבה..."

"בעיקרון, עשינו תחרות, מי הורג יותר, אבל איפשהו בדרך איבדתי תחשבון. ואחרי חצי שעה של פעילות גופנית מאומצת, רוויה באמוציות והמון עייפות נראה הצימר שלנו כמו שדה קטל. עשרות גופות של זבובים על כל משטח אפשרי..."

"הכנתי אוכל טוב, שלא אתפדח אם תגיע, והכי הכי- רציתי. פשוט רציתי אותך כבר. ובמנחה בכיתי אותך . ואת הגלות . ואת חורבן ירושלים היפה. ואת הצער הפרטי שלי..."

את האמת שממש התרגשתי. האכפתיות, הרגישות, הכבוד, שימת הלב לגבולות שלי. כל זה נגע לליבי. נשמתי נשימה עמוקה ואמרתי לה שאם היא תרצה - היא תוכל לעשות מה שהיא רוצה כי אני רוצה שהיא תהנה. לגלות לכם בסוד?! באמת שמאוד הערכתי את הרגישות שלה אבל פתאום התחלתי לחשוב איך ארגיש כשאראה אותה עושה משהו שסולם הערכים שלי כל כך מתנגד לו?!

פעמים רבות עשיתי עם אמהות בקליניקה שלי תהליך של עיבוד אבל, על אנשים חיים לגמרי, כמו שאומר הכתוב "חיים ובועטים". כאבנו את היעלמו של הילד ההוא ולמדנו לקבל ולהוקיר את הילד הזה, החדש. פתחנו דרך לאהבה חדשה לבנין שלם. יש דרך לעשות את זה..."

"כי תכלס, בימים טרופים כשלנו, רדיפה אינסופית אחרי הקריירה והפרנסה, פה אצלי בבית אכלו סנדוויצים. בחופש פירגנתי קצת יותר. אבל ארוחה כייפית כזו של זמן עם תחושה של חופש, שייכת ל"מטבח באהבה" של אמא שלי..."

"התרגלנו כמעט בכל תחום שיש ימי חופש. אבל בהורות אין חופש. גם אם אני באוסטרליה והם פה אני עדיין אמא דואגת, ותרנגולת שאיכשהו האפרוחים כרגע לא תחת הכנפיים, ולפעמים קר לכנפיים שלי. וגם כשהפסיכולוג אומר "זה לא שלך, זה שלו" - לוקח לנו ממש זמן להבין למה הוא התכוון. בראש אולי אנחנו מבינים, ללב לוקח יותר זמן. כי מזתומרת לא שלי?! בטח שהיא שלי הילדה הזו, ואני רוצה שיהיה לה טוב.."