אז בימים טובים שאני מפרגנת לעצמי יום של חופש ושל כלום, איפשהו בצהריים אני נהיית רעבה לארוחת בוקר
ואז ישר אני נזרקת לילדות.
כשהיינו ילדים, היה נורא כייפ להיות חולים (או בכאילו) ולהישאר בבית.
איפשהו בשעות הבוקר הדי מאוחרות, מתחיל כזה בעשר אחת עשרה, אמא שלי, המפנקת, שהיתה עקרת בית, וגידלה אותנו בהמון חום ואהבה, היתה ניגשת למטבח, מדליקה רדיו ברשת א׳ ומכינה ארוחת בוקר.
וארוחת הבוקר היתה, ואפילו כמעט עדיין משהו כמעט קבוע.
היה סלט. תמיד. קצוץ גדול, כי ככה אמא שלי אהבה. והיה ממש אפשר אצלינו לדעת מי הכין את הסלט, כי אבא קצץ אותו דק דק כמו בצבא ואמא גדול גדול כמו בפלאפלים.
ולפעמים "פיינעץ"- שזה בעצם לחם קלוי, צנים, מרוח בשום וחמאה,
וזה היה סימן שהיינו ממש חולים.
וביצה, מטוגנת על חמאה, שזה טעם ממש אחר מטיגון על שמן.
פעם זה היה "עיילה" מקושקשת (אן עיי באידיש זו ביצה. "עיילה" זה עם השם חיבה)
ופעם עין. אני למשל הכי אהבתי עין, או עין הפוכה.
והיה גם חביתה כזות ישרה, סתם חביתה, מה שנקרא היום באוכלית יוקרתית אומלט, ואצלי בבית קוראים לזה "חביספתא" על שם ארוחות הבוקר הנהדרות אצל אמא שלי.
ואז אמא היתה וקראת לאכול, והיינו מתיישבים ליד השולחן הקטן בקרית אליהו, ומקשיבים יחד איתה לתוכנית של מושיק טימור, ומנסים לפתור את החידות ההזויות של זאב ענר, שאין מה לומר, גרמו לנו להמון ידע כללי פשוט כי היה צריך לנסות לירות לכל הכיוונים כדי לנסות לקלוע לראש המקורי שלו.
לפעמים
הייתי אפילו קצת מפברקת כאבי ראש או בטן (בגיל שכבר ידעתי את ההבדל בינהם…) כדי להרוויח בוקר כזה עם אמא.
אתם יודעים משו??
גם הילדים שלי, הנכדים שלה, מתרפקים בערגה על ארוחות הבוקר ההן. עשרים ויותר שנים אחרי שאני אכלתי אותן.
הבן שלי אמר לי שזה אחד הזכרונות המקסימים שלו מהבית של סבא וספתא. הארוחות בוקר האלה עם ספתא, במטבח. קצת חדשות ואקטואליה (כשהרדיו עוד לא היה טרף למהדרין…), וחביתות וסלט.
כי תכלס, בימים טרופים כשלנו, רדיפה אינסופית אחרי הקריירה והפרנסה, פה אצלי בבית אכלו סנדוויצים. בחופש פירגנתי קצת יותר. אבל ארוחה כייפית כזו של זמן עם תחושה של חופש, שייכת ל"מטבח באהבה" של אמא שלי.
שנים.
שנים חלפו.
ועדיין
איכשהו
כשאני לוקחת לעצמי יום של חופש
ונהיית רעבה לארוחת בוקר
התפריט יהיה דומה לארוחות הבוקר ההן.
ביצת עין על חמאה, וסלט. (על הפחמימות וויתרתי)
ואני אוכלת לי לאט את הביצה
עם הטעם של החמאה שטיפה השחימה בקצוות,
ובבת אחת עפה
למטבח אחד מחבק ואוהב
עם אמא מיוחדת שידעה לתת נשימת עומק של חופש, וזכרונות לטווח ארוך,
שעברו דרך הגנים וחוש הטעם
גם לילדים שלי.
תודה אמא על זה❤
אז שתדעו שאם אתם זוכרים את זה אתם כמוני, מתקופת הברונזה.
נון בית 1
הכי הכי זוכרת מזה, שהיינו קונים את זה אצל "דב" ברחוב מיכאל, מין חנות קונספט של מכשירי כתיבה ועוד כל מיני, (לפני שהמציאו את המושג של "חנויות קונספט").
חנות כהה וחשוכה, כי המדפים היו עד התקרה והניאון היה חלש, של פעם, ולפעמים כדי להוריד דברים מהמדפים הגבוהים היה צריך לעלות על סולם מעץ שהיה שעון על הקיר כאילו זה לפחות איזה ספריה יוקרתית באיזה אוניברסיטה בחו"ל.
אבל היה כייפ להיכנס לשם בגלל דב ויודית המקסימים
שגם כשהיו מבוגרים ממש, החיוך שלהם היה חלק ממהותם.
והכי זוכרת…. שזה היה חוברת עבודה לאמא שלי…. כמה היא ישבה עלינו שנמלא את החוברות חופש….
נון בית 2
מעולם לא סיימתי אפילו אחת….
מה שאומר שמעולם לא קיבלתי את הפרס שכל החרוצות היאכנות קיבלו בתחילת השנה הבאה כשהראו למורה את החוברת המושלמת….. (-1%בכיתה)
ויוהו החופש הגדול!!!
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
