גם את מרגישה לפעמים את ההרגשה המעצבנת הזו;
של הלללחץ, העעעעומס- כולם מסביב רצים
ורק אני תקועה באותו מקום!
כמה שאני עושה, לא עומדת בקצב של העולם..
אז התשובה שלנו לעצמנו מתחלקת לשתיים:
האשמה-זה בגלל שהיא מקבלת עזרה ואני לא,
זה בגלל שאני גרה במקום כזה/ההורים /בעלי
לא נולדתי עם פה ,יש לה מזל, היא בן אדם מושלם..
הרגעת דמה-זה בטוח מגיע על חשבון משהו: הילדים/הרוחניות
שלום הבית /המשפחה / הבית שלה…
היא כל היום בלחץ , היא עם דאגות ומתח נוראי…
—
שני הכוחות שמשמשים בתוכנו בערבוביה מביאים אותנו לתסכול העמוק,
לחוסר מימוש ולהתבצרות.
אז זהו שאת צריכה באמת ללמוד את עצמך. מה מחזק אותך ומה מחליש?
ומותר, כן, מידי פעם להיות עיוורים/חירשים/אילמים
בתנאי שאת מסתכלת פנימה ולא החוצה!
מה נכון לבית שלי ולא מה בחוץ נחשב.
להפוך את כל "היא מקבלת עזרה.."
ל "איך אני עוזרת לעצמי?"
"אף אחד לא מדרבן אותי"
ל"מה ייתן לי דרבון?"
"זה יבוא על חשבון הילדים"-
"מה הילדים שלי צריכים ועל זה לא אוותר.."
—
התסכול הוא כי את יודעת שגם את יכולה ורוצה!
מה שלא קשור אליך, אינו מדגדג לך..
אז תפסיקי להגיד כמה זה לא טוב
כי בכל מקרה את תמשיכי לרצות
תחשבי איך כן!!
תגובה אחת
תודה להגב' קרוואני
תופעת הקושי שאת מציגה
היא תופעה מצויה, כידוע לכולנו,
ואחת הסיבות להופעת הקושי הזה,
היא משום שאנחנו נשים טובות…
וכפי שאסביר.
הורגלנו ללמוד מכל אדם,
כך אמרו חז"ל איזהו חכם הלומד מכל אדם
ובודאי מההורים שלנו וכל הסביבה
ובגיל קטן אדם לומד הכל הכל מסביבתו,
ואדם נעשה תלותי בחברה,
וחושב שהחברה תספק לו את צרכיו הרגשיים לאורך ימים ושנים טובות,
אך מגיע גיל שאדם צריך להתנתק אט אט
כי יש לו את השכל שלו שהתבגר,
וצריך להפעילו כראוי לו,
ואמנם תמיד יש מה ללמוד מאחרים,
אך אנחנו צריכות לשים לב לדבר הזה ולהתבונן ולומר
הנה הגיע הגיל שאני לא צריכה את החיזוק של האמא
או של מישהי אחרת בכל דבר וענין,
אני יכולה לעשות נקיון בבית ואני יתן לעצמי את הפידבק
וכן בכל דבר
ואז כאשר אני יקבל הרבה פידבקים מעצמי. ואני הרי מאמינה לפידבקים שלי….
אז אני לא יתבלבל כלל מהיכולות ומההשגים של אחרות…
בהצלחה רבה, והרבה פידבקים.
נ.ב. גם על הזמן שקראת את המאמר הזה, מגיע לך פידבק…
אבל, לא אני אתן לך אותו…. בשום אופן…
את מוזמנת, לתת את הפידבק לעצמך…