בהתחלה, נעלבתי. תמיד אני ככה.
ואחר כך, התאוששתי. תמיד אני ככה.
ואחרי, אחרי, אחר כך, כבר באו בי תובנות בונות. תמיד אני ככה. אני עוקבת אחרי המטפלת הפנימית שבתוכי, זאת שתמיד שואפת לסוכת שלום. כולנו כאלה. לפעמים אני חושבת שאולי היה עדיף שיקראו לי שלומית. אבל אני אפרת. וזה טוב לשלום. כי שלום בין אנשים לא נוצר מעצמו. על שלומות או שלומים, או איך שאומרים, צריכים לעבוד. ככה זה במערכות יחסים. אם הכל היה כאן קל, מה היינו כל היום עושים?
"אימא, לא את חתכת את הירקות למרק הזה", מאיה שלי אכלה ואמרה בקול רם. והיא צדקה. אבל לא שחררתי בקלות. בטח לא בשלב הזה, "למה את אומרת?" אני שואלת.
"כי את חותכת גדול כזה בום בום ובכל מיני גדלים שונים את הדלעת, את הקישואים, והמרק הזה מדויק מדיי, אימא, זה לא את חתכת, אני בטוחה".
והיא צדקה. באותו יום הגיעה תמרה העוזרת שאף אחד כאן לא סובל, ולמרות טענות כולם, היא נשארת. בטח עד שתימצא אחרת. כי אני ואבא מחליטים. משפחה אינה דמוקטיה. ושלא יהיו לי פה גיבורים, הם מקטרים על המסייעת אבל בפועל עוזרים?
תמרה חתכה חיתוכים מארץ אחרת. קוביות קוביות זהות בגודלן, אומנות בונסאי, לא רוצה לחשוב כמה המרק הזה עלה לי, ועוד הילדה אומרת לי שזה לא אני?
בהתחלה, כשנעלבתי אמרתי לי בדיבור הפנימי הסודי שלי, "מה? החיתוכים שלי אולי גסים? לא אסטתיים? לא מדוייקים? האם כדאי לי לעבור סדנה לשיפור חיתוכים?" ועוד הילדה המשיכה, "כל סלט שתעשי לנו, אימא, אני יודעת שזו את, יש לך את החיתוך שלך".
ואחר כך התאוששתי. ובאו בי התובנות. פתחתי ספר שקיבלתי מתנה, 132 עמודים של מתכונים של הרבנית קנייבסקי. אבל אלה לא רק כמויות ואיך מבשלים, אלא לב של סבתא בתוך מאכלים.
אני מרגישה מעולה, ואין לי חום גבוה, אבל בעמוד שבע אני משמיים מוצאת את התיאור הבא שנכתב ע"י נכדתה. תודה הרבנית, תודה נכדה. לא איכפת לי מה יגידו על מתים וחיים, אני מרגישה את הרבנית חיה וקיימת. היית מדיי משמעותית עבור אינסוף נשים, אולי הלכת לעולמות אחרים אבל כל עוד אנחנו כאן חיים את חיה אתנו את החיים.
בעמוד שבע אני מוצאת את הכותרת הבאה:
'אצלנו הכל ובגדול'.
"ערב יום הכיפורים" כותבת הנכדה, "אני יושבת ליד שולחן ומקפלת קרעאפלך לסעודת היום, משולשים גדולים, גדולים מאוד, אני עושה אותם מהורהרת, ככה הייתה עושה אותם סבתא, על מכסה התנור היתה מרדדת אותם, אני נזכרת, מטבחה היה קטן כל כך, וכמה אנשים בירכה ב'שנה טובה', תוך כדי!
אתמול הראתה לי ליזט, השכנה, קופסאות מלאות, כיסונים מעשי ידיה.
שאלה אם יש מקום פנוי במקפיא. הסתכלתי עליהם בהשתאות, קטנים – כמעט קטנטנים, כל אחד מלאכת מחשבת, מעשה אומנות, מדויק, סימטרי וממולא בשר טחון – כמו שאני הכנתי אבל כל כך קטן.
ונזכרתי שלושים שנה אחורה – כלה צעירה הייתי", ממשיכה נכדתה של הרבנית ומספרת איך התארחה בבית משפחת החתן החדש שלה, שם הגישו מרק עם קניידלך, "הבטתי במבט סתמי והופתעתי, בספל המרק שטו שני כדור פינג פונג קטנים מאוד, האם אלו הקניידלך המסורתיים? הייתכן? בהיסוס מה טעמתי מהם, מעודי לא ראיתי קניידלך קטנים כאלה! אני בוודאי אוכלת מסעודה שאינה מספקת לבעליה".
"מאוחר יותר", ממשיכה הנכדה, "חיכו לי הורי ומשפחתי לשמוע את החויות מבית החתן. אמי הבליעה חיוך דק, 'את רגילה לקניידלך של סבתא, אך לא כולם כך, יש כאלה שמכינים אותם קטנים, כך זה נאה ואסתטי בעיניהם', עדיין זה היה מוזר בעיניי. כל כך התרגלתי לקניידלך של סבתא אותם הכינה בידיה האמונות על רוחב לב, גדולים כמו אגרופים ומשביעים, וכשאכלנו אותם בליל שבת במרק העוף הזהוב עדיין היו עליהם טביעות האצבעות של סבתא, רחבות נדיבות".
נכון בובה שלי, מאיה, לא אני חתכתי את הירקות למרק. תחתכו כולכם איך שאתם רוצים, ירקות, אני מדמיינת כעת את השקערוריות שהשאירה הרבנית בקנידלך, את טביעות הלבבות שהיא הותירה בכולנו. בתי, אני אמשיך לחתוך גדול ורחב, רוצה חידה לחג?
איפה ועל מה אימא שלך שומרת את מתכון הקניידלך שציפי וינד-אהרונספלד פעם פעם נתנה לנו?
א. בספר מתכונים מיוחד?
ב. במגירה מסודרת בצד?
ג. על דברי הסטייפלר הקדושים לאימהות, דף שתלוי בתוך הבפנים של הארון שקיבלנו ממנוחה. כי אין בכלל מציאות של חינוך ילדים, יש כפות ידיים גדולות של אימהות, קערות קערות של חיבוקים ואהבות.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
