עוטפת שנה / חוה אייזן

 

בשבת שחתמה את בין הזמנים האחרון, כשבירכתי את החודש הבא עלינו לטובה, הכתה בי ההכרה שאלול בפתח, ועוד שנה מסתיימת לה, תוך כדי המציאות הבלתי אפשרית שסובבת אותנו.

התקופה שחלפה משמחת תורה דאשתקד עד כה, נדמית לחלק מהאנשים כמו יממה אחת ארוכה שסופה לא נראית באופק. עבור מי שחווה את המלחמה מקרוב, כל יום ושבוע בשנה החולפת וזו שקדמה לה, היו חלק ממארג אירועים ענק, שכורך סיפור אנושי של אחים ואחיות יקרים, מי שתשפ"ה בשבילם היתה משמעותית יותר מכל שנה אי פעם.

חוויות קשות יותר לצד נקודות של אור, הרכיבו את הפסיפס של שנים עשר החודשים האחרונים והתאגדו בכתבה שלפניכם, לקטעים קצרים שמנציחים רשמים בלתי נשכחים מציוני דרך, שנחרטו לכולנו בלב.

 

 

תשרי

בוקר שמחת תורה, ושוב עליית כל הנערים מתקיימת כסדרה. שנה בדיוק עברה מאז הטבח, שגדע חיים רבים כל כך, בהם ילדים, נערים ובחורים שלא יזכו להקים משפחה. ומתחת האדמה, במנהרות, אחים אהובים שטרם שבו.

 

אֵיפֹה כָּל הַנְּעָרִים

שֶׁתַּחַת הַטַּלִּית כְּבָר שָׁנָה

וְקוֹל דְּמֵיהֶם זוֹעֵק

רַק לְהַקָּפָה אַחַת שְׁנִיָּה

 

וְאַיֵּה הַנֶּעֱדָרִים

שֶׁאֲדָמָה פָּרְשָׂה לָהֶם מַרְבָד

שְׁנַיִם וְעוֹד שְׁנַיִם וְעוֹד שְׁנַיִם

אוֹחֲזִין

בַּעֲלִיָּה רִאשׁוֹנָה דְּאֶשְׁתָּקַד

 

 

 

חשוון

בערב אחד, כמו שגרתי, עוד הותר לפרסום, 801 חללי צה"ל מתחילת המלחמה.

המספרים מתעדכנים, כאילו מישהו יכול לכמת אובדן.

 

אוּלַי יֵשׁ מַלְאָךְ מְמֻנֶּה

שֶׁסּוֹפֵר נְשָׁמוֹת

כְּמוֹנֶה מָעוֹת

שֶׁמּוֹנֶה מֵאוֹת

וְכָךְ הָיָה אוֹמֵר

מֵאָה אַחַת וְאַחַת

אַחַת וּשְׁנַיִם

אַחַת וְשָׁלוֹשׁ וְיוֹתֵר

וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת וְאַחַת

הֻתְּרוּ לְפִרְסוּם בַּשָּׁמַיִם

 

כסלו

 

פרשת וישב,

המילים מהדהדות, "את אחי אנוכי מבקש",

משפט כל כך פשוט, כל כך מורכב.

אחים שנמצאים במרחק נסיעה ואי אפשר להתקרב.

 

שִׁמְעוּ נָא זֶה הַחֲלוֹם

כִּי הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ

וּשְׂעָרוֹ הַכָּתֹם

טָרוֹף טֹרַף

וְאֵין בִּבְשָׂרֵנוּ מְתֹם

אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֶּשֶׁת

מֵאֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים

אֶת אַחְיוֹתַי

וּשְׂפָתָן הַנּוֹקֶשֶׁת

בְּטֶרֶם קָרְבוּ מִתְנַכְּלִים

לְזָרְקָן רַק בִּכְתֹנֶת פַּסִּים

שֶׁל דָּם וְסִימַן הַנּוֹגְשִׂים

הַגִּידָה נָּא לִי

אֵיפֹה נִמְכָּרִים

מָה הֵם רוֹאִים מֵהַבּוֹר

כַמָּה מְרֵעִים

וְעַל מִי כְּבָר יֵשׁ "יִזְכֹּר"…

 

 

מלחמות לא נעצרו, מסתבר, לפני אלפיים שנה.

אנשים עדיין נופלים בקרב, ואויבים מרושעים מקיפים אותנו.

השנה הנרות לא חדלו מלדלוק, שלהבות רצדו לצד מודעות אבל חדשות לבקרים,

ושבת חנוקה נוספת עברה על אחינו במנהרות.

 

הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ

שֶׁאָנוּ מַדְלִיקִים

עַל הַמִּלְחָמוֹת

וְעַל הָאִמָּהוֹת

וְעַל הָאַלְמָנוֹת

בְּסֵדֶר כָּזֶה

שֶׁלֹּא דּוֹעֵךְ

מוֹסִיף וּמוֹסִיף

עַל כָּל הוֹלֵךְ

נֵר אֶחָד לְיוֹם

לִפְעָמִים גַּם שִׁשָּׁה וּשְׁמוֹנָה

בְּפִתְחֵי הַבָּתִּים

אוֹתִיּוֹת שֶׁל קִדּוּשׁ לְבָנָה

מוֹדִיעוֹת עַל צֵאת כּוֹכָבִים

בּוֹכוֹת אֶת שְׁקִיעַת הַחַמָּה

הַשַּׁלְהֶבֶת עוֹלָה מֵאֵלֶיהָ

רְגִילָה כְּבָר מִכָּל הַשָּׁנָה

לַנֵּרוֹת

וְאֶת הַנְּשָׁמוֹת

שֶׁהִגִּיעוּ עַד אֵלֶיהָ

אֵין לָנוּ רְשׁוּת

אֲפִלּוּ לֹא לִרְאוֹת

 

 

טבת

 

שישה ימים, שתי פעימות וחיים שלמים.

אחיות יקרות ששבו מהתופת וגרמו לכולנו לדמוע,

הפעם מאושר.

 

וְשׁוּב

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב

בְּשִׁשָּׁה יָמִים נוֹצַר עוֹלָם

מֵהַהֶבְדֵּל הַתְּהוֹמִי

שֶׁל הָאוֹר עַל הָאֹפֶל

מֵאֲנָשִׁים שֶׁלֹּא קְרוּאִים אָדָם

מִפְּעִימוֹת שֶׁהֶחְסִירוּ

פַּעֲמַיִם אֶת הַדֹּפֶק

מוּל שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם…

מִכָּל הַכּוֹכָבִים שֶׁחָזְרוּ לָעֵינַיִם

וְהָרֶגֶשׁ שֶׁצָּף בֵּין מַיִם לְמַיִם

מוּל הַהַכָּרָה

שֶׁבַּשְּׁבִיעִי פִּתְאוֹם

אֶפְשָׁר לִשְׁבּוֹת

לֹא נַעֲרָה

וְלֹא תִּינוֹקוֹת

וְאֶת שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים

בְּצֵאתְכֶם לְשָׁלוֹם

כְּבָר לֹא מְלַוּוֹת נְשָׁמוֹת

וַאֲנִי יוֹדַעַת שֶׁכְּלוּם

לֹא נִבְרָא בְּשַׁבָּת

אֲבָל לְכוּ תְּסַפְּרוּ אֶת זֶה לְאִמָּא

שֶׁהַיּוֹם נוֹלְדָה לָהּ בַּת…

 

שבט

 

אגם בת מירב

היה השם הראשון שהכרתי והתפללתי עליו.

העדויות המופלאות על שמירת השבת שלה צמררו אותי,

הצמות שהיא קלעה באהבה למשוחררות, למרות שאז עוד נותרה מאחור,

לא הרפו ממני.

כשאגם אמורה להשתחרר בשבת,

אמא שלה הגיבורה, שרק כמהה לחבק את הבת שלקחו לה,

פונה לעם ישראל ומבקשת שלא יגרם שום חילול שבת מיותר

בעקבות החזרה של אגם.

אגם שבה לבסוף ביום חמישי, לעם שלם שמחכה רק לה.

 

מַזָּל הַדְּלִי כִּמְעַט נָמוֹג

מוּל אֲגַם של אֱמוּנָה

גַּם חֹדֶשׁ שְׁבָט מְעַט נָסוֹג

מֵהַשַּׁבָּת וְהַתְּחִנָּה

וְהָרֶגֶשׁ שׁוּב בָּחַר לִזְלֹג

בְּבִרְכַּת חִדּוּשׁ הַלְּבָנָה

בְּמִלִּים שֶׁגַּם הַיּוֹם

שָׁמְרוּ עַל כַּוָּנָה

"מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת…"

וּ"בִּזְכוּת תְּפִלַּת רַב"

כְּשֶׁבַּלֵּב בְּדָם וָאֵשׁ חָרוּט

אֵיכָה הִיא בַּת שְׁלוֹמִי

וְשֶׁבִי בַּת מֵרַב

הִיא קוֹנְנָה

עַל הֶסְכֵּם חֲצִי כָּרוּת

שֶׁל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי

וּכְשֶׁחָרַדְנוּ "הָרָעָב"

(מִי חָלַם בִּכְלָל "כַּשְׁרוּת"…)

וְאֵיךְ אַתְּ תִּנְשְׁמִי

אַתְּ זָהַרְתְּ בְּחִוְרוֹן הַלְּחָיַיִם

וְעוֹד תְּפִלָּה עָלְתָה פַּעֲמַיִם

חַיִּים שֶׁיֵּשׁ… יִרְאַת שָׁמַיִם"

וְאִם מוּלֵךְ

אֲפִלּוּ הַיָּרֵחַ נֶאֱלַם

וְחִכָּה רַק לָךְ לָצֵאת לָאוֹר

אָז יוֹם אֶחָד

בִּזְכוּתֵךְ

הַהַלֵּל יִהְיֶה מֻשְׁלַם

וְכָל הָעָם הַזֶּה יַחְזֹר

 

 

 

הצבע הכתום מעזה, כבר האיר את המדינה בהקשרים כאובים אחרים.

כשכל העם מתלכד סביב הדגל שוב, ומלווה את הגי'נג'ים שחזרו בארונות,

קשה שלא לחשוב על רגעים אחרים ועל מי שרק חיכה שיהודים יצאו מעזה.

 

אֵין טַעַם לְהַאֲשִׁים

כְּשֶׁשּׁוּב יוֹצְאִים מֵעַזָּה

חֻרְבַּן הַבַּיִת וּתְהוֹם

כִּי יֵשׁ כָּאֵלּוּ שֶׁלֹּא מְבִינִים

גַּם כְּשֶׁכָּל הָאָרֶץ נִצְבַּעַת בְּכָתֹם..

 

 

מסע הלוויה של משפחת ביבס התחיל, התיעודים מתחילים לזרום. אבא עומד לבד מעל שלושה ארונות, נפרד. מראה קורע לב של משפחה שמתאחדת בפעם האחרונה.

 

סְלִיחָה יַרְדֵּן,

אִמָּא חַיֶּבֶת לָלֶכֶת לָעַד

עִם תִּינוֹק שֶׁלֹּא לָמַד

לִצְעֹד בְּפַעַם רִאשׁוֹנָה

כִּי יֶלֶד לֹא שׁוֹלְחִים לְבַד

בֶּטַח לֹא לְדֶרֶךְ אַחֲרוֹנָה

 

 

אדר

בפורים האחרון שלהם, אריאל וכפיר ישבו מחופשים עם גלימת הבאטמן, לצילום משפחתי מתוק.

מי חלם שאת פורים הבא הם יחגגו עם המלאכים?

 

אַבָּא מְחַפֵּשׂ יַלְדּוֹן

בִּגְלִימָה כָּזוֹ שֶׁל גִּבּוֹרֵי עַל

יֵשׁ כְּנָפַיִם וְדִמְיוֹן

חֲלוֹמוֹת מָה יִהְיֶה כְּשֶׁיִּגְדַּל

אִמָּא עוֹטֶפֶת תִּינוֹק

כָּכָה בְּיַחַד מִתַּחַת הַשָּׁאל

לוֹחֶשֶׁת לַבֶּכִי, מָתוֹק

אַתָּה קָטָן בִּשְׁבִיל לָעוּף אֶל עַל

אַבָּא מְחַפֵּשׂ אוֹתְךָ

לֹא מוֹצֵא בְּשׁוּם מָקוֹם

גִּבּוֹר וְתִינוֹק וּשְׂמִיכָה

חֲלוֹם עַל כָּנָף, וְכָתֹם

 

לתמיר נמרודי יש שם קצת מתעתע,

כשמתפללים על תמיר בן חרות

ומכוונים על שחרור מהיר מהשבי,

אי אפשר שלא לחשוב על המרחק בינינו,

ועל חיים שנעצרו כמה מטרים מאיתנו.

 

הֲרֵי נִצַּלְנוּ מִן הַפּוּר

וּבַמֶּתַח הַשָּׁזוּר

בְּאִגֶּרֶת הַיְּהוּדִים

הִכַּרְנוּ כְּבָר עַל פֶּה

אֶת סוֹפָם שֶׁל הָרוֹדִים

אֲבָל מִתַּחַת הַקַּרְקַע

אֵיפֹה שֶׁכֻּלָּם מוֹחִים אֶת הָמָן

יֵשׁ אָח שֶׁמְּשַׁחְזֵר אֶת הַזְּמַן

כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי עַמִּי, וַאֲחֵרִים

לְחֶרֶב, לִשְׁבִי, לְעַבְדוּת

אֲבָל אֲנַחְנוּ מִזְּמַן כְּבָר בְּנֵי חוֹרִין

וְהוּא עֲדַיִן "בֶּן חֵרוּת"

בְּמִין אִירוֹנְיָה שֶׁל גָּלוּת

 

ניסן

 

פסח נוסף לתוך המלחמה,

והפעם יותר מתמיד, מתפללים לארבע לשונות של גאולה ולחג של חירות אמיתית.

 

אַחַד עָשָׂר אֲנִי יוֹדֵעַ

וְעוֹד עֲשָׂרָה

מֵהָאוֹתוֹת שֶׁנִּשְׁלְחוּ

מֵעֹמֶק מִנְהָרָה

אַרְבָּעָה אָבוֹת נֶאֱזָקִים

וְנִכְבָּשִׁים

אֶחָד וְתִשְׁעָה וְתִשְׁעָה חֳדָשִׁים

אֶחָד מִי יוֹדֵעַ

אִם בָּאָרֶץ אוֹ שָׁמַיִם

הַאִם מִתְאַבְּלִים

פַּעַם אוֹ פַּעֲמַיִם

וָתִיק הוּא, כִּי בָּחוּר

נִדְחַק לְשׁוּלֵי רְשִׁימַת הַשִּׁחְרוּר

וּמָה נִשְׁתַּנָּה לֵיל מְלֹא יָרֵחַ

שֶׁל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת וּמֵי מֶלַח

מַצְפִּינִים אֶת הַחֲצִי הַגָּדוֹל

לְמָחָר

כִּי עַד הַבֹּקֶר, לֹא נוֹתַר

וְאֵין אָנוּ אוֹכְלִים

לֹא חָמֵץ וְלֹא מַצָּה

וּמְהַלֵּל דְּאֶשְׁתָּקַד

הָפַךְ נִרְצָע

וּמַלְאָךְ הַמָּוֶת לָאָדָם

מַמְתִּין לְשִׁיר הַחַיִּים בַּשּׁוּלַיִם

וּמְרַקֵּד עַל הַדָּם

אֲבָל לְפֶסַח הַבָּא בִּירוּשָׁלַיִם

הוּא מִזְּמַן לָהָדָ"ם

וְעַל יַד אֶרֶץ מִצְרַיִם

אֵיפֹה שֶׁנִּקְרַע הַיָּם

בְּשַׁיֶּרֶת שִׁחְרוּר וְאַחִים

וְהִיא שֶׁעָמְדָה וּלְנֵצַח נְצָחִים

בִּשְׁבוּעָה יְשָׁנָה

פְּדוּיִים לְצִיּוֹן בְּרִנָּה

 

 

אייר

 

עידן בן יעל היה שם שהתפללתי עליו מתחילת המלחמה. בחור צעיר, שעלה לבדו לארץ ונחטף כחייל על ידי מחבלי חמאס. כשעידן חזר, ההתרגשות היתה עצומה, לא יכלתי להפסיק לבכות כשצפיתי ברגעים בהם הוא התאחד סוף סוף עם משפחתו שהמתינה בכליון עיניים.
אחר כך הכתה בי ההכרה, באיזו מציאות אנחנו חיים.  בעולם שלפני האסון לא היינו מדמינים סיטואציות כאלו, ילד מאושר לראות את אמא שלו, כי מאות ימים קודם לכן הוא נחטף ממנה.

 

לֹא נָשַׁמְתִּי כְּשֶׁתַּם, עִידָן

וְלֹא נוֹתַר לִי מָה לֵאמֹר

סְלִיחָה שֶׁבָּחַרְתִּי מִלִּים

רַק כְּשֶׁרָצִיתִי לִדְקֹר

כִּי מִכָּל הַחִבּוּקִים

כְּדַאי בַּסּוֹף לִזְכֹּר

יֶלֶד לֹא אָמוּר לָלֶכֶת

יֶלֶד לֹא צָרִיךְ לַחְזֹר

 

ביום ל"ב בעומר, צאלה גז הי"ד עלתה למעלה בקדושה. אחרי שחייה נגדעו בידי מחבל נתעב, החלו להתפרסם ידיעות על האישה עם הלב הענק שחיה ביננו, ואיזה חלל היא הותירה בעולם.

 

אַל תִּשְׁאֲלוּ כְּבָר כַּמָּה סוֹפְרִים

רַק תְּגַלּוּ אֵיךְ מְסַפְּרִים

שֶׁאֶתְמוֹל עוֹד הָיָה ל"ב אֶחָד

וְהַיּוֹם כֻּלָּנוּ חֲסֵרִים

 

 

 

 

 

סיוון-

אחרי חג שבועות, לרגע אחד שהיה נדמה שחדלנו מלמנות את ה"הותר לפרסום", ארבעה חיילים צעירים נלקחים בבת אחת, ושוב העם סופר שבעה לעומר.

 

בְּשִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת לָעֹמֶר

כֻּלָּם כְּבָר הִפְסִיקוּ לִסְפֹּר

רַק אֶצְלֵנוּ מוֹנִים

מִמָּחֳרָת הַשַּׁבָּת

שִׁבְעָה לְעֹמֶר

וְאַלּוֹן, לְאֹפֶק וְלִיאוֹר

 

 

תמוז

 

בסיטואציות אחרות, כל נשמה מישראל שאיננה, אמורה לכאוב ולדקור ולהושיב את כולנו לאבל משותף.
בטירוף שעברנו בשנים האחרונות, ובסגר המתמשך בממ"ד, כותרות ומהדורות נפתחו קצת שונה, והמחירים הכואבים היו חלק מהמכלול הטירוף של המערכה הקצרה מול אירן.

 

סְלִיחָה

שֶׁבְּקֹשִׁי הָיִיתִי נוֹכַחַת

וְהַנֶּפֶשׁ לֹא יָשְׁבָה שִׁבְעָה

אֵבֶל נִקְפָּא בְּלַבָּה רוֹתַחַת

בֵּין תִּמְּרוֹת וְעָשָׁן וְהוֹוָה

לֹא בִּתֵּר לִי דָּשׁ מֻכְתָּם

חָתָךְ אָרֹךְ מֵרְסִיסִים

קֶרַע בֶּגֶד מְיֻתָּם

הֶרְגֵּל וָתִיק לַמְּנֻסִּים

סְלִיחָה

שֶׁבִּכַּרְתִּי הֶדֶף מָמָ"ד

עַל פְּנֵי רְעָדוֹת ההי"ד

וְרַמְקוֹל פּוֹקֵד הַתְרָעָה

קָבַר אֶת קַרְיָן הָרָעָה

שֶׁרַצְתִּי לִבְדֹּק מָתַי וְהֵיכָן

וְנּוֹפְלִים הִוּוּ "מְחִירִים קָשִׁים"

נָתוּן יָבֵשׁ שֶׁל מַאֲזָן

נִגְזַר מִגְּרָפִים יְבֵשִׁים

סְלִיחָה

זֶה רַק הַלֵּב, מוּגָן מֶרְחָב

שֶׁקְּצָת אָטַם אֶת חֲדָרָיו

וּכְשֶׁנָּשַׁם לְרֶגַע,

הַפְסָקָה? אשׁ!

בִּבְאֵר שֶׁבַע

טִפֵּס הַמִּסְפָּר לְחָמֵשׁ

 

אב

 

בבין המיצרים תשפ"ד, כשהמילים האלו פרצו ממני, לא חלמתי שהשנה נצטרך רק לשנות את מספר הימים והקטע יישאר רלוונטי עבור מי שנותר שם.

 

יוֹם אַחֲרוֹן

שֶׁל שְׁלֹשֶׁת הַשָּׁבוּעוֹת

וְרֶגַע לִפְנֵי שֶׁכֻּלָּם צָמִים

חוֹשֶׁבֶת עַל מִי שֶׁסּוֹפֵר בִּשְׁנִיּוֹת

שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת

וְתִשְׁעַת הַיָּמִים

(שֵׁשׁ מֵאוֹת חֲמִשִּׁים וְתִשְׁעַת הַיָּמִים)

 

 

אלול

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה פָּרָשׁוֹת עָבַרְנוּ מִשִּׂמְחַת תּוֹרָה, וְהָאָרֶץ עֲדַיִן תֹּהוּ וָבֹהוּ

 

 

 

הקטעים בכתבה נלקחו מתוך הספר "עוטף מציאות" (חוה אייזן) שיוצא לאור בימים אלו.

בספר עשרות שירים וקטעים נוספים שמספרים על אירועי תשפ"ד- תשפ"ה מזווית ראיה ייחודית ואומנותית.

[email protected]

 

 

[email protected]