היה זה בוקר קריר, אגנס פתחה את החלון הפונה אל חזית הבית וסקרה את
הרחוב. הרוח נשבה במהירות רבה, מניעה את צמרות העצים. קו האופק
היה מעורפל מעט, וציפורים חגו במעגלים קסומים, מעבירות תחושת
מרחב וחופש.
"סיגרי את החלון והסיטי את הווילון, אגנס". קולו של בעלה ששב זה עתה
הביתה התנגן במתינות.
אגנס נענתה לבקשה, היא מכירה היטב את חפצו של הילו להישאר הרחק
מעיני העם המצפה לבחון אותו כל העת. כמי שמוכר בתור נכדו של נגוס
)מלך( אתיופיה לשעבר היילה סלאסי, הכיר בעובדה עד כמה נוכחותו אינה
רצויה כאן עוד בארץ מולדתו, אצל רבים מתושבי העיר המעדיפים להאמין
לטענה שהמלך מעל בכספם.
היא חשה הכרת הטוב לבעלה על כך שלמרות שהוא מעדיף לשמור את
פרטיותו ומייחל כבר להגר לארץ אחרת, כשאר בני משפחתו, הרי שהוא
נשאר בגללה, יותר נכון משום שהיא לא חפצה לעזוב את משפחתה.
אגנס ניגשה לכיסא בפינת החדר ונטלה ממשענתו את הצעיף הרחב.
"אני יורדת לשוק", דיווחה כעבור רגע של שתיקה.
הילו התיישב על הכיסא והניח את הסל על הרצפה.
"נאכל ארוחת בוקר ואז תצאי", ענה בטון מצווה.
"אני חייבת לצאת להתאוורר", השיבה בהתנצלות קלה, סוקרת את המאפים
והחמוצים ששלף מהסל.
הילו הביט בשביעות רצון אל הפריטים שעל השולחן, הוא חשב רגע ואז
הנהן קלות, נותן לה את ארנקו, "תביאי קצת ירקות, או כל מוצר אחר, אם
נראה לך", אמר, "שמרי על עצמך, במיוחד תקפידי לא לשתף פעולה ולא
לדבר עם אף אחד, בפרט לא עלי או על סבי, או על הייחוס שלנו".
אגנס נטלה את הארנק בתודה, ועד מהרה מצאה את עצמה פוסעת במהירות
ברחוב השקט, לכיוון השוק ההומה.
"הייחוס שלנו", המילים הלמו בה. מה בצע לייחוס, אם הם נאלצים
להתנצל בגינו?
היכן הימים היפים עליהם שמעה מילדותה? היכן ההדר שהתלווה לשושלת
המלכים המיוחסת למלך מנליק הראשון, שנחשב על פי ה"כברה נגסט"
לבנו של מלך ירושלים.
בהיסטוריה של ארצם ידוע הקיסר מנליק הראשון, כמקימה של ה"שושלת
הסולומונית", שקיבלה כבוד רב. קיסרי השושלת נחשבו לשליטים
בלעדיים, וכל קיסר שלא מהשושלת נתקל בהתנגדות שחייבה אותו לפנות
את כסאו.
אולם כעת הזמנים שונים, חלפו ימי הקיסרות, וסביב הקיסר האתיופי
האחרון, היילה סלאסי, יצאו שמועות על מעילה בכספי האזרחים, וכעת
נכדו – הילו מקונן – נאלץ לחיות כאחד האדם.
אגנס שקועה במחשבותיה. גם היא, כנכדת אחייניתה של הקיסרית זאודיתו,
מתנהלת באופן רגיל, ואין אף אחד שיכול לשער שהיא שייכת לשושלת
המלוכה.
ושמא עדיף שכך? חלפו המחשבות במוחה. עיניה סקרו את היצע הירקות,
והיא החליטה לרכוש צרור עלי פטרוזיליה.
קול חביב נשמע לצידה, "את צריכה עזרה?" אשה חייכנית עמדה שם
והושיטה לה סל צבעוני שניכר שנרכש באחד הדוכנים שהציע סלים עבודת
יד.
אגנס נטלה את הסל מבלי לחשוב, "תודה", אמרה. רק לאחר ששילמה על
הפטרוזיליה והניחה את צרור הירקות בסל, סקרו עיניה את האשה הזרה
שנראתה שונה ברקע הומה של השוק.
אולי מאמריקה, או מאירופה. מעניין מה היא עושה פה.
"ממש נשלחת אלי משמים, נראה שאת אוהבת לעזור", חייכה אליה האשה
לאחר צעידה משותפת של מספר דקות, "אני מחפשת מקום לשהות בו
ביומיים הקרובים, האם יש לך מקום? אני מוכנה לשלם כל סכום".
"מה את עושה כאן?"
"שמי קיטי – סטודנטית, באתי לאתיופיה כדי ללמוד ולהכיר תרבות
נוספת", הציגה את עצמה, "מה שמך?"
"אגנס".
"נעים מאוד, אגנס, יש לך מקום עבורי? אשלם יפה כמובן".
"אני יכולה לקחת אותך לבית של אמי, שם יש מקום", אגנס הכניסה לסל
דלורית, והופתעה שקיטי שילמה עבורה. היא אפילו לא התווכחה. חשה
מוטרדת בלי לדעת מדוע.
"אקח אותך כעת לביתה של אימי", החליטה להפסיק את הקניות ולסייע
לאשה הנחמדה שמציעה את עזרתה.
"תודה לך אגנס", האשה דיברה באמהרית מתובלת באנגלית.
"בואי נצא מהשוק", אמרה אגנס בקול, שוכחת ברגעים אלו את בקשתו של
בעלה הילו מקונן.
הבית של אמה היה שקט, ריח של תה צמחים עמד באוויר.
"אמא, הכירי את קיטי", הציגה אגנס את האורחת.
אמה, אואידאה, שמחה לבוא האורחת.
"שבי גם את, אגנס, אכין לך תה", הציעה לה אמה, אך היא סירבה, "תודה
אמא, פעם אחרת, עכשיו תתייחסי לאורחת", פנתה לעבר הדלת.
"זה לירושלים", הפתיעה פתאום האורחת.
אגנס נעצרה ליד הפתח, פוזלת לעברה, לאחר רגע היא סבה לכיוונה,
"אמרת ירושלים?" שאלה.
קיטי חייכה.
"אני מבינה שאת בת לשושלת הקיסרות, אגנס". ענתה לה בקול נעים,
נוטלת בתודה את כוס התה ממגש מוזהב, אגנס הביטה אל התמונות בשידה
לצד האורחת, המספרות את הסיפור של השושלת.
"אתם שייכים לירושלים בקשר בל יינתק, זה רצוי שתבואי לירושלים כדי
לכבד שושלת המלכים. מתי את צריכה ללדת? אשמח לבוא איתך".
בדרך לביתה, כשבידה סל עם דלורית וריח עז של פטרוזיליה מכה באפה,
חשבה רק על מילה אחת: ירושלים.
הילו הביע חשד כשסיפרה לו את הסיפור.
"אני לא מסכים לך לדבר עם אף אדם, היציאה לשוק היתה מיותרת", קולו
היה פסקני, "את יודעת שיש סביב דמותו של סבא שלי שש מאות אלף
אנשים המאמינים שהוא המשיח שיגאל את אפריקה".
"כמובן, אנשי רסטפארי, סבא שלך לא חיבב את האמונה שלהם", חיוכה
של אגנס היה רחב, "מה הקשר של האנשים הללו לקיטי?"
"אין קשר, בוודאי שאין קשר", קולו של הילו הלך ונעשה מוזר מרגע
לרגע, "היא אמרה שהיא רוצה שתעלי לירושלים, האנשים האלה מאמינים
שהמשיח יבוא מירושלים, את באמת מאמינה שאין קשר?"
"אני רוצה ללכת לירושלים", קולה של אגנס היה מתחנן, "אתה יודע מה זה
בשבילי לבקר שם? ניסע ביחד עם אימי".
הילו לא השיב לה. אגנס הבחינה עד כמה הוא מוטרד אך זה לא הפריע
לה. לאחרונה הילו משדר דאגה מיותרת והיא מתקשה להבין את הלך רוחו.
סגן נשיא האיחוד האירופי, ניל יורגן, הביט לעבר האורח בעניין.
היה זה אדם שפניו שחומות ונאות וגומת חן על הלחי הוסיפה לו כריזמה
ממגנטת. הוא הציג את עצמו כשליחו של הסופר הקנדי רינגו סמית ואמר
שיש לו מסר חשוב עבור טובת אירופה כולה.
ניל יורגן עיקם את אפו מבלי משים, למרות זאת נימוסיו הותירו אותו מול
האיש הבלתי יצוגי, לטעמו, שבא הנה לדבר בשמו של הסופר הקנדי על
בעיותיה הפרטיות של אירופה.
מילאן בלאץ מהיר התפיסה קלט את מורת רוחו של האיש ואמר, "רינגו
סמית הוא ידידו הקרוב של מאק רוטו, נשיא האיחוד האירופי".
"לשעבר", הפטיר ניל יורגן.
"מה פירוש?"
"הוא נשיא האיחוד לשעבר, כיום ויליאם נלסון בתפקיד הזה".
"כן, כוונתי היתה לשעבר", מילאן נבוך מעט, הוא שתק לרגע ארוך והוסיף,
"מדובר כאן בבעיה חמורה מאוד, יורגן, חשוב על עתיד אירופה!"
ניל יורגן הביט אליו במבט צונן, "עתיד אירופה בידיו של הבורא ושל
מושיעו", ציין בקול יציב.
"כמובן, סר, רק הבעיה טמונה בעובדה שהבעיה של אירופה לא מאמינה
בבורא ובמושיעו", אמר מילאן באומץ.
חיוך בלתי רצוני הופיע על פניו של סגן נשיא האיחוד האירופי, "אם
זו המציאות הרי זה אות וסימן שהבורא ומושיעו חפצים בכך וחובתנו
להיכנע".
מילאן שתק לרגע, סוקר את פרצופו האדיש של בן שיחו. "הם רוצים
להשליט את האסלאם על כולם". קולו היה קרוב ליאוש.
"כוחו של המושיע גדול יותר".
"אי אפשר להסתובב במקומות שונים באירופה, אלא אם אתה מסווה את
זהותך לאסלאמית, מסטר יורגן", אמר מילאן בקול ברור, "אירופה פוסעת
בצעדים בטוחים לאובדן זהות. האם כבודו רואה את מפת המציאות?"
"בכל מדינה באירופה יש מדיניות עצמאית בנושא קליטת וסיוע לפליטים,
הם עושים את תפקידם היטב".
מילאן הנהן, הבעת פניו הנסערת העבירה בלי מילים את תחושותיו.
"אירופה מתקרבת לנקודת אל-חזור, האם כבודו ירצה שאביא לו הוכחות?
גולת הכותרת של מאמיני הנביא מוחמד היא מלחמת אחרית הימים
שתכליתה ירושלים. והמועד, לאמונתם, קרוב".
ניל יורגן סקר אותו במבט ארוך, על פרצופו הופיעה הבעה שמילאן לא הצליח לפענח. משהו בין שעשוע לסקרנות.
"הכל רק דיבורים", אמר.
"ואם אוכיח לך, שמדובר בתוכנית של ציר הרשע?" שאל מילאן, "תוכנית –
שהפליטים באירופה מוכנים להילחם עבורה?"
ניל יורגן השתעל קלות, שיעול מלאכותי, כרוצה להרוויח זמן, "האמונה
במושיע אומרת שהוא יבוא כשהעם היהודי יהיה בארצו, והמלחמה
האחרונה תהיה על ירושלים", סיפר, "בכל מקרה אשמח לשמוע אם יש לך
פתרון לפליטים הקיצוניים, סך הכל אירופה מתמודדת עם חזון אפוקליפטי
למרבה הצער".
מילאן בלאץ הסתיר אנחת רווחה למשמע הדברים.
הוא לא ידע, אך לאחר שהוא יצא מהחדר, קיבל ניל יורגן שיחת טלפון
מפתיעה, נשיא האיחוד האירופי החדש בכבודו ובעצמו היה על הקו.
ויליאם נלסון.
קולו הדהד בסמכותיות שלא ניתן לסרב לה: "נודע לי על שיחתך עם
הקובני בדקות האחרונות", הפתיע, "שלח לי את סיכום השיחה ביניכם,
אני רוצה לקבל עדכון מלא בשעה הקרובה", ציווה וניתק את השיחה מבלי
לספק כל הסבר נוסף.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
