מכירות את הרגעים האלו שאתן פוסעות בשכונה צפופה, מנסות להבין מה גורם לאנשים שגרים פה פשוט להשאר לחיות ב'חוסר אוויר' שנים רבות בלי לבקש לעצמם קצת פיסת שמים?
הרגעים האלו, שאת רואה איש שעובד לפרנסתו, ולא מבינה מה נשאר לו שם מכל העבודה הקשה? מה הרווח שנותר לו, ולמה הוא לא מתקדם בחיים לאיזו פיסת קריירה שתיתן לו מרווח נשימה.
כשאנחנו רוצות לדעת מה אנחנו מרוויחות אנחנו חושבות כמה עוד יש לנו? כמה אנחנו יכולות להשיג. אבל אם נתבונן שוב על המילה רווח נבין שהרווח הוא דווקא במרווח הוא נמצא במה שאין, במה שחסר.
לאחרונה התחלתי ללמוד את אומנות הקליגרפיה – אומנות הכתיבה. בהתחלה רק תרגלתי כתיבת אותיות, ברגע שהאותיות קיבלו צורה התחלתי לכתוב מילים ולהרכיב משפטים.
זה תרגול איטי שדורש ריכוז, אבל מה שהתבהר לי הוא, שכדי שמילה תראה מילה ומשפט יראה משפט והקומפוזיציה תהיה יפה לעין, חייב להיות רווח מדוייק בין האותיות. הרווח קובע את המקצב, את האסתטיקה ואת היכולת לקרוא.
ללא רווח נכון ואחיד המשפט נראה כמו בליל של אותיות חסר משמעות.
במוזיקה זה אותו הדבר.
מרווחים מוזיקליים יוצרים אקורד יוצרים הרמוניה. מרווח הוא המרחק שנוצר בין 2 צלילים. המשחק עם המרווחים הוא מה שמשנה ויוצר את המנגינה.
אחד הניסים בבית המקדש היה שהיו "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים". שמעתי פירוש יפה של הרב הינוקא( שלמה יהודה בארי) שכשאדם עומד, הכוונה כשאדם הוא בעל גאווה אז צפוף לו, אבל כשאדם בהכנעה למי שאמר והיה העולם, כשהוא משתחווה נהיה לו מרווח.
במקום הזה של המרווח יש בעצם המתנה למה שיבוא אחר כך. כשאנחנו מסכימות להמתין, אנחנו מזמנות את הפעולה הבאה, לא מתוך כוחנות אלא מתוך הקשבה והכנעה למה שצריך להגיע.
אם אני מסכימה לעצור הצליל הבא יתגלה, הניגון הנכון יתגלה, כי המרווח יהיה מדוייק.
יעל אלקיים היא אומנית רב תחומית – ציירת ויוצרת אומנות מפרחים מיובשים, מתמחה באומנות יודאיקה, כותבת ומלחינה שירים בלהקת "בראשית".
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
