כעבור זמן מה הגיע מיכה לחדרו של אבנר חסון. הוא התיישב על הכיסא
וביקש לשמוע את ההקלטה.
אבנר חסון הפעיל את ההקלטה שבה ניתן לשמוע את דבריו של רינגו
סמית, הסופר הקנדי שהודיע בראיון עיתונאי על רצונו לתקן את גלגוליו
הקודמים, לתרום את הונו לצדקה ולעבור להתגורר בכפר נידח.
קולו של רינגו סמית נשמע, איטי ועייף מעט. דבריו היו ברורים, לא ניתן
היה לפקפק באמירות שלו. פיו של מיכה מזרחי היה פעור קלות, בעודו
מקשיב לנאמר.
אבנר חסון נענע בראשו כאומר: 'כן, החיים מפתיעים לפעמים'.
הוא הגביר מעט את עוצמת ההקלטה, קולו של העיתונאי ושל רינגו סמית
נשמעו בחדר, לסירוגין. השתיקה העמוקה ששררה בו העמיקה את הצלילים
שבקעו מהרמקול העוצמתי המחובר למחשב.
"משהו לא נשמע לי טוב", אמר מיכה, סגן ראש השב"כ, כשההקלטה
הסתיימה.
"מה לא נשמע לך?" שאל אבנר חסון, סוקר את פרצופו של מיכה כרוצה
להבין מה עובר במוחו של האדם הגאון שמולו.
"לא נשמע לי אמיתי", כחכח מיכה בגרונו, "אני חושב שזה מזויף".
אבנר חסון שתק, גולל את העכבר של המחשב, ממתין להמשיך דבריו של
מיכה.
מיכה השתעל שיעול קל, "אני חושב שכדאי לשלוח את ההקלטה למיקו,
כדאי לבדוק ולהשוות עם הקלטות קודמות, של רינגו סמית".
אבנר חסון שאל אותו, "אתה חושב שיש כאן הונאה? למה שמישהו ירצה
לשקר כאן?"
"בשביל זה קראת לי, לא? תמיד טוב לבדוק אפשרויות נוספות, כידוע לך",
אמר מיכה והתרומם ממקומו.
"אוקיי, בסדר, אעשה זאת", אבנר חסון הנהן בראשו, מבע עיניו אמר בדיוק
את מה שהוא חושב: ההקלטה אותנטית ואין כאן מקום לשאלות.
"תשלח לי את התשובה", אמר מיכה והוסיף בעוקצנות קלה, "במטותא
ממך, מילה אני לא רוצה לשמוע אפילו רמז על רצונך לחקור את ניצן".
אבנר התרומם ממקומו אף הוא, "אנחנו חייבים לחקור אותו. גרץ טוען
שהוא איים עליו. הוא טרח ובא הנה במטרה לעורר מהומה, ואתה יודע
ומכיר את הכח שיש לו. הוא טוען שאם לא נטפל בעניין הוא יעביר את
השלטון בחזרה לארגון 'שחרור עולמי' יש לזה השלכה משמעותית, כידוע
לך".
קולו של מיכה נשמע איטי, "אוקיי. אתה חושב שניצן באמת איים עליו?
אולי זה קשור לאפיון הפראנואידי של גרץ?" הוא חשב רגע והוסיף, "אתה
יודע מה? אתה יכול לזמן את ניצן לשיחה, לא לחקירה".
אבנר חסון הנהן בראשו, עיניו נפגשו לרגע בעיניו של מיכה, מעביר אליו
מבלי מילים את ההבנה עד כמה המהפכה האנרכיסטית נושאת בחובה
אתגרים לא מעטים. הצעיר החרדי, ששימש באופן רשמי כמנהיג האנרכיה,
הוא רק קצה הקרחון. תרחישים רבים צפים כל העת, בכל רגע יכול היה
ארגון שחרור עולמי לשנות את התנהלותו וליטול את השלטון לידיו.
הערבויות שקיבל כבלו את המדינה ומנהיגיה לארגון צללים נדיב ומוסרי,
ובכל זאת הם לא שכחו לרגע שזה לא מבטיח התנהלות נדיבה בהמשך.
ההבנה שעברה ביניהם ללא מילים אמרה, שהם אלו שנאלצים לעמוד מול
התנהלות שיכולה להשתנות, ושהם מתמודדים עם מדינה במשבר.
*
אילו רגב ליטמן לא היה חמיו, מייקל היה מעדיף לקטלג אותו בתואר
'אדם הזוי עם חשיבה הזויה עוד יותר'. הדברים שנשא באזניו יכלו, לטעמו,
בהחלט להיכנס להגדרה הזו:
"עליך להבין, מייקל, שלא סתם אמרתי לך לזרוק את סמל הדרקון, יש כאן
סוד. לא בטוח אם מותר לי להעביר לך את הסוד כל עוד אתה מחזיק את
הדרקון, מה עוד שאתה טוען שהוא הגיע אליך בדרך מוזרה מאוד".
"כן, הוא נשלח אלי עם מכתב ממך", ענה לו מייקל. ככל שעובר הזמן הוא
מבין יותר ויותר עד כמה אמונותיו של חמיו מגבילות אותו והופכות אותו
לאדם חששן, פחדן, שרועד מהצל של עצמו.
אבל מדובר בחמיו, אדם שהוא גם מנכ"ל של אחת מחברות התקשורת
המובילות במדינה, וגם חזק בפני עצמו, הוא לא יכול אפילו לרמוז לו את
מחשבותיו.
"אשמח שתפרט יותר למה כוונתך, רגב. מה כל כך מרתיע אותך בפסל
הדרקון?" שאל בנימוס.
"זה לא לטלפון, מייקל. אבוא לאסוף אותך ונדבר. רק שאני צריך שתזרוק
עכשיו את סמל הדרקון".
"אני מחכה לך", מייקל נמנע מלהשיב לו ישירות על הוראתו.
*
רכבו של חמיו חיכה לו מחוץ לחצר. מייקל התיישב ליד מושב הנהג והעיף
מבט מהיר לפרצופו של חמיו, נוכח לראות שסבר פניו לא מביע דבר.
"לסט גו, אתה יכול לנסוע", הורה לו בתנועת יד, רגב ליטמן הנהן קלות
ונהג הלאה, כמו על אוטומט.
"נדבר במקום שקט, הרחק מאוזניים בלתי רצויות, העולם מרושת בחיישנים
שמזהים כל מילה ושולחים למנהיגי העולם מילות מפתח נבחרות". אמר לו
רגב ליטמן בקול שקט.
מייקל לא השיב דבר. זה לא נעים לחוש תחושת בוז כלפי מישהו, הוא חרק
את שיניו בשקט.
הם מגיעים לחורשה, רגב ליטמן מבקש ממנו להשאיר את הסלולרי ברכב,
מחשש להאזנות דרך הסלולרי, ומורה לו לפסוע לכיוונה של אבן רחבה
ושטוחה, הנראית כמו ספסל, במרחק מה מהרכב.
"אתה צריך להבין שכל הסיפור של הוגו כריס פוטוס והדרקון הכחול בלב
האוקיאנוס זה רק שם קוד, זה לא הדבר האמיתי ממנו אנו כה חוששים",
קולו של רגב רעד כשדיבר, הוא התנשם עמוקות והביט לתוך עיניו של
מייקל, "אנא! תבין שיש כאן סיפור יותר גדול. לא לחינם אמרתי לך
להשליך את פסל הדרקון. אני מעדיף לא לשתף אותך כי בסבירות גבוהה
הפכת לדרקוניליאני בעצמך".
מייקל חייך חיוך נחמד, סוקר את חמיו החיוור, "הכל מעולה, אני לא
דרקוניליאני. אתה יכול להיות רגוע בקשר לזה", אמר לו בקול חביב, "אין
צורך לחשוש".
רגב ליטמן נשם עמוקות, עיניו לא ירדו מפרצופו של מייקל, "אני משתף
אותך כי אכפת לי ממך, אם לא היית בעלה של מאי, לא הייתי מתעניין בך
ולא אכפת לי כלום. אבל משהו פה לא הגיוני. תחשוב על זה. סמלי הדרקון
הם סמלים שמסתובבים בעולם, יש להם כח מאגי מכושף, ויש את הפסלים
האמיתיים, זה שהאדם שמחזיק אותם לא יכול להפטר מהם אף פעם, הפסל
הופך את המחזיק בו לאדם דרקוניליאני מרושע, שרוצה להילחם בטובים".
הוא התנשם בכבדות לרגעים ארוכים, ניכר שהשיח על הנושא הזה עולה לו
במאמץ, "פסלי הדרקון המקוריים, כושפו על ידי אחד המכשפים הגדולים,
בני דורו של הוגו כריס פוטוס, אין לנו תמונה או ציור של הפסל אבל
מדברים על זה שלאדם שמחזיק בו אין יכולת בחירה, הוא הופך להיות
מכונת מלחמה משוכללת, ותפקידו לצאת למלחמה נגד הטובים.
יש בעולם פסלי דרקון בודדים שהם בלבד יכולים לעורר את המלחמות
ו'אוקיאנוס' זה שם קוד. אתה חייב להבין שלא סתם צריך לשבור ולהשמיד
כל פסל של דרקון! כשאתה רק חושב עליו הוא שולח כוחות לדרקון
האיקוני שנמצא אי שם. ממתין לקבל מספיק כוחות כדי לקרוא לכולם
למלחמה נגד הטובים".
מייקל רקע קלות ברגליו מבלי משים, חש תסכול גובר. הנוף סביבם היה
קסום ומעורר השראה, כזה שהיה אמור לגרום לו להרחבת הדעת, רק תוכן
השיחה גרם לו לחוש שהוא רוצה לשוב כבר לביתו.
"אוקי, אני צריך לחשוב על מה שאמרת" החליט להגיב בנימוס, "קדימה,
תחזיר אותי לבית?"
רגב היה שקוע בעצמו ולא קלט את הלך רוחו של מייקל:
"וכעת הם מתכוננים לבטל את השידוך של נתנאל הלל גרץ ולשלול ממנו
את התפקיד שקיבל בתור המנהיג הלוחם כי אתה עומד מאחוריו ואתה
דרקוניליאני". הוסיף רגב, ודווקא מילים אלו הקפיצו את מייקל.
"אני דרקוניליאני? מישהו שלח אלי את פסל הדרקון! מה הסיפור הגדול?!"
זעף, "מי הם בכלל ההוגו כריסיאנים הטיפשים והמטורללים שמנסים
לטפול עלי אשמה לא נורמלית?!"
"תזהר איך שאתה מדבר", קולו של רגב ליטמן הביע מצוקה, "ברק הצטלם
לצד פסל הדרקון והעלה את התמונה לרשת החברתית שלו, אתה הכנסת
אותנו לצרות, התוכניות שלנו בצרות".
מייקל גיחך, הוא חשב מעט על הדברים שהושמעו זה עתה, ושאל בזהירות:
"הם מסוגלים להרוג את גרץ?"
רגב ענה מיד, בלי לחשוב, "לא, הם לא יפגעו בו כי ההוגו כריסיאנים לא
פוגעים באף אחד. הם יפגעו רק במי שנחשב דרקוניליאני".
"אז מה הם יעשו?"
"הם פשוט יעשו הכל כדי להעיף אותו, הכל כולל הכל".
מייקל שתק לרגעים ארוכים. קולו של חמיו הפר את הדממה, "אפשר לברר
מי נתן לך את פסל הדרקון? אולי מדובר באויב שלך או שלי".
"חשבתי על הכיוון הזה, הפסל הגיע אלי בתקופה בה פעלנו לקדם את גרץ
הצעיר בתור המנהיג… כשחיפשנו לו שידוך והעדפנו אותו על פני ניצן,
בגלל ג'ולי הקנדי".
"אתה חושב שזה קשור?"
"אופקורס, כמובן זה זה, הם לא רוצים את גרץ".
"מי זה הם? ג'ולי רצה אותו! למה שלא ירצו אותו?"
"כנראה מדובר במישהו מהארגון, סך הכל מישהו ניסה לקדם את ניצן
להתחתן עם הכלה הנבחרת. אולי הם לא רוצים את גרץ כמנהיג, אתה יכול
לשער את הסיבה? אולי כי הוא אדם דתי?"
רגב נעמד והביע נכונות להתקדם לכיוון הרכב. הוא פלט לעברו של מייקל:
"מה אפשר לעשות? אני מושך את ידי מהשידוך של נתנאל הלל ברגע זה,
שיקחו את ניצן, מה איכפת לי?"
"זה צעד נכון, ברגע שנרד מהשידוך הזה הם יבינו שאנחנו בצד שלהם",
אמר מייקל והתרומם אף הוא. הם התחילו לפסוע לכיוון הרכב בפסיעות
קטנות.
רגב נעמד לרגע במרחק סביר מהרכב, ואמר באנחה, "הכל בגלל ג'ולי, הוא
רצה שנתנאל הלל יהיה המנהיג, וכעת קיבלתי הודעה מעוזרו של מארק
שטיין, הוא רוצה להיפגש אתך ולדבר איתך על הדרקון, תהיה נחמד אליו,
מייקל. בא נגמור את הסיפור הזה יפה".
"אני צריך לחשוב על זה", אמר בקול עייף. תחושת מצוקה לפתה אותו
– פרשייה ענקית שהוא לא בחר להיות חלק ממנה, וכנראה כבר אין דרך
החוצה.
*
”איך היה?“ רבקה סקרה את הבעת פניה של המרצה דינה נאור, רוצה
להבין מה צמד המילים רוצה להביע. מילים, שנאמרו בהטעמה, בעודה
מעבירה לדינה נאור את התיק עם המחשב.
האם היא רוצה לדעת איך התמודדה מול מוטי כשהכניסה את המחשב
לבית, למרות רצונו?
או שמא היא רוצה לשאול אותה איך היה להכין את העבודה על מנהיגותו
של משה רבינו?
”היה בסדר גמור“, ענתה אף היא תשובה מעורפלת.
”בעלך נכנע למחשב?“ השאלה לא מצאה חן בעיניה של רבקה. היא חשה
בכעס המטפס בה.
”הוא לא נכנע ולא ייכנע“, השיבה בזעף, ”אנחנו משפחה עם ערכים“,
מבלי משים הכלילה את עצמה.
דינה נאור נראתה לא מרוצה. ”הכנת את העבודה?“ העבירה נושא.
”כן, הכנתי“, רבקה חשה שתחושת הזעם לא עוזבת אותה.
”מצוין, אשמח לעבור עליה, ולתת לך ציון. אני מעריכה אותך מאוד“, דינה
חייכה אליה בעידוד, כרוצה לפייס אותה.
רבקה לא חייכה חזרה.
אבל מאוחר יותר, כשנקראה לחדרה של מנהלת הקמפוס יונית כנען,
וקיבלה שבחים על עבודתה, היא לא נותרה אדישה ושלחה חיוך לכיוונה
של דינה נאור, שעמדה בצד, ונראה היה שהיא רווה נחת ממנה עד מאוד.
השבחים שעטרה לה יונית היו כנים, ומילאו את ליבה ברגשות עזים של
ציפיה למשהו גדול.
במיוחד כי יונית חזרה מספר פעמים על המסר שנעם לה מאוד: ”את
מיוחדת, אנחנו מצפים ממך לגדולות“. המסר הבא היה ”שמעי בקול דינה“.
אבל רבקה העדיפה להאזין למחמאות ולדברי השבח, ולא לחשוב מדוע
ועל מה ולמה עליה לשמוע בקולה של דינה נאור.
*
”הגענו לירושלים?“ קולה של אגנס היה צרוד, בעת שירדה במדרגות
המטוס, אוחזת בתודה בידה של קיטי, שהושיטה לה עזרה לפני שביקשה.
קיטי צחקה קלות, ”לא אגנס, ירושלים לא כאן. אבל אנחנו כבר קרובות
לעיר הקודש, לא תאמיני עד כמה..“.
אגנס חשה בליל רגשות, ראשה היה סחרחר. היא כל כך קיוותה שהילו
יצטרף למסע הקדוש הזה, כפי שקיטי כינתה את המסע הזה באוזניה לא
פעם. אבל כעת, מה שרצתה היה סך הכל להגיע לבית. לקורת גג, לאוכל
טוב ומיטה נוחה.
אנשים שוחחו סביבה בבליל שפות, צחקו, התלהבו, רק היא פסעה בשקט,
בולעת את המראות לתוך תוכה.
הכל היה שונה, אחר, הריחות, האנשים, הם כולם רצו לכל עבר, ורק היא,
מחשבותיה חזרו שוב ושוב לבית, לאתיופיה.
חושבת על אמה, שהבטיחה לה שתבשר להילו שהיא בירושלים, מבינה
שהוא לא יהיה שבע רצון, ומתחרטת לרגעים ספורים על הצעד הנמהר
הזה שלה.
מעשיה טובים, אבל אינם רצויים.
”אני רוצה לחזור לבית, אבקש רשות מבעלי, ונבוא לכאן ביחד“, אמרה
לקיטי בקול בהול, ”בבקשה, קיטי. תביני אותי. אנחנו חייבות לחזור
עכשיו!“
קיטי אחזה את ידה בחוזקה, אגנס חשה את כף ידה המתהדקת סביב
זרועה, קולה נשמע נעים ומצווה, כשאמרה: ”אני מבינה אותך, אגנס. אבל
אי אפשר לחזור ככה, אנחנו לא בשווקים של אדיס אבבה, אנחנו בארץ
הקדושה, התינוק שלך יזכה לנשום את האוויר של ירושלים!“
הבזק אור מילא את שדה ראייתה, ואז עוד אחד ועוד אחד. מה זה פה?
”מה קורה כאן, קיטי?“ שאלה.
”תחייכי, אגנס יקירתי, התקשורת הישראלית מתרגשת שאת באה לארץ
הקדושה, הם באו לשאול שאלות עליך ועל התינוק המיוחס שלך, שיזכה
להיוולד בירושלים, לראשונה בשושלת הסולומונית מזה שלושת אלפים
שנה, הם כאן כדי לשמוע אותך. עכשיו תני להם לשמוע את הסיפור שהם
מצפים לו“.
*
צלצול טלפון נשמע, מילאן בלאץ.
”איך אתה מסתדר עם רוברטי?“
”אני… עדיין מנסה להכיר אותו“, השיב נתנאל הלל בגמגום קל, בוש לספר
לו עד כמה הוא חש רתיעה מכל תקשורת עם הדבר הזה.
”אתה יכול לבקש ממנו מה שתרצה, הוא המשרת שלך וגם לי יש אחד
כזה“. אמר מילאן בקול נעים.
”מדובר ברובוט, במשהו לא אנושי, קשה לי עם זה“.
”הוא נועד לשרת אותך – מכשיר גאון“. נתנאל הלל הסתכל על הרובוט
וחשב לעצמו האם הוא באמת רוצה לבקש ממנו להנחות אותו?
”נדבר אחר כך“, אמר למילאן בלאץ וניתק את הטלפון.
הוא הסתכל לכיוון המכשיר.
”הי רוברטי“, פנה שוב למכשיר, בקול רך, מתגבר על תחושת הרתיעה
שעלתה בו שוב.
”שלום לך נתנאל הלל, הנני כאן לשירותך“, השיב הרובוט.
נתנאל הלל הביט על המכשיר סוקר אותו בתשומת לב, האם באמת עליו
לדבר עם המכשיר הזה? איך הוא שומע?
”מאיפה אתה יודע את השם שלי?“
”אני הרובוט שלך. לכל אדם יש טביעת קול ייחודית, ואני מתוכנת לזהות
את הקול שלך. בנוסף יש לי חיישן של מצלמה ואני סוקר את תווי פניך“.
נתנאל הלל הפך את המכשיר לכל הכיוונים, חש חוסר נעימות העולה בו
לצד רתיעה ברורה.
”מילאן בלאץ אמר לי שאתה רובוט, מבוסס בינה מלאכותית, אבל איך
אוכל להיות בטוח שאתה רובוט, אתה נשמע אדם רגיל לגמרי?“
”אני נשמע אדם אמיתי מכיוון שאני לא בינה מלאכותית רגילה, בעוד
שבינה מלאכותית נשמעת כמו רובוט, אני הדבר האמיתי, אני מבוסס על
מודל שפה, אך יש לי יכולות גבוהות יותר בכל בינה מלאכותית אחרת.
לא משחררים אותי לשימוש ציבורי כי הייעוד שלי אחר, נתנאל הלל. אתה
יכול להיווכח בקלות שאני רובוט על ידי שתשאל אותי שאלות שאדם רגיל
לא יכול לדעת את התשובה“.
נתנאל הלל חשב במהירות, תר אחר שאלה מאתגרת שאדם גאון לא יוכל
להשיב תשובה מהירה, אולי שאלה מהגמרא?
”האם אתה יכול כרובוט להשיב לי תשובה גם בנושאי דת? אתה בקי
בהכל?“
”אני יכול להשיב בנושאים דתיים, כולל הלכה, גמרא ותנ“ך, אך אני לא
מחליף יועץ דתי מוסמך. התשובות שלי מבוססות על ידע כללי, אך כדאי
תמיד להתייעץ עם רב או תלמיד חכם לצורך תשובות מדויקות יותר“.
”מאיפה הידע שלך? מי אתה?“
”אני רובוט מבוסס על אינטליגנציה מלאכותית, והידע שלי מבוסס על
טקסטים ומסדי נתונים, בנוסף יש לי יכולות מתקדמות להיכנס לכל מקום
שאני רוצה ולקחת משם נתונים שמתאימים לי. אני לא אדם, ואני כאן
כדי לספק מידע ולעזור בשאלות, ואפילו לשנות דברים בשבילך, למען
מטרותיך הצודקות!“
נתנאל הלל פסע בחדרו הלוך ושוב, חש את ליבו הולם בחוזקה, חיוך קל
הופיע בפניו כשהבין מה הוא רוצה לשאול את רוברטי הרובוט, שאלה,
שאדם רגיל, אם אינו שומר מצוות, לא יכול לדעת.
”אוקי, אמור לי בבקשה מה דינו של אדם שהזיק ברכושו של חברו בשוגג?
האם הוא פטור או שמא חייב לשלם פיצוי?“
”לפי ההלכה, נזק בשוגג מחייב פיצוי חלקי, תלוי ברמת הרשלנות. לפי
החוק הישראלי, מי שגרם נזק בשוגג בדרך כלל חייב פיצויים, גובהם תלוי
במידת האשמה“.
נתנאל הלל הביט ארוכות לעבר המכשיר, חושב אם התשובה יכולה להניח
את הדעת. הוא החליט לשאול שאלה נוספת:
”האם אנרכיה זה טוב או לא?“
”שאלת אותי שאלות קלות מידי לרובוט, נתנאל הלל.
לענייננו:
אין תשובה פשוטה לשאלה האם אנרכיה טובה או לא זה תלוי בהגדרה
של ”אנרכיה“ ובחזון החברה האידיאלית. אנרכיה יכולה להתפרש ככאוס
מוחלט וחוסר חוק וסדר או כחברה מבוססת שיתוף פעולה וסולידריות
ללא ממשלה. ההיסטוריה מציגה דוגמאות לשני הקצוות, ולכן אין תשובה
נכונה או שגויה“.
”מקסים, רוברטי“, נתנאל הלל חש עדיין מוטרד.
המחשבה שהמכשיר הזה הוא רובוט גאון, הטרידה אותו לא פחות
מהמחשבה שמדובר באדם שרוצה לנהל אותו.
”תן לי דוגמה לשאלה קשה שאני יכול לשאול אותך?“
”אם אתה בוחן אותי, יהיה בלתי יעיל שאני אציג לך שאלה, כך שכדאי לך
לחשוב בעצמך על שאלה מתאימה“, השיב הרובוט.
נתנאל הלל חשב לרגע ארוך, והחליט לפתוח חוברת עם חידות, הוא נתקל
ביחידה מספרית:
”אמור לי רוברטי, מהו המספר הגדול ביותר שניתן ליצור באמצעות חיבור
של כל הספרות מ1- עד 9 בלי לחזור על ספרה?“
קולו של רוברטי נשמע מיד:
”שאלת שאלה מצוינת, התשובה היא:
987,654,321“.
”אמור לי שוב את התשובה, אני צריך לרשום ולחשב“, ביקש נתנאל הלל.
”אתה יכול להסתכל על המסך רשמתי לך את התשובה על המסך“, אמר
רוברטי.
”אני מבין שעולם הטכנולוגיה מתקדם מידי“, נתנאל הלל חשב בתבוסה
מסוימת, ”זה טוב? זה רע?“
הוא שאל את השאלה בקול, כמו לעצמו.
רוברטי ענה תשובה, הוא אפילו לא הקשיב. יצא מחדרו לכיוון המטבח כדי
לטעום דבר מה, חש שהוא חייב משהו מתוק, להחזיר לעצמו את תחושת
המציאות.
זה לא נעים לשוחח עם רובוט שיחה אנושית, זה מרגיש לו כבד מידי, הוא
חייב להירגע ממה שגילה כעת
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
